לא מזמן כתבתי פוסט על ההתפרצויות ה"ילדותיות" שלי. בפוסט פירטתי את החלטתי לתת מקום לרגשות שלי בכל רגע, לא להדחיק ולא לצבור ובכך למנוע מצב של התפרצות לא פרופורציונלית. ההחלטה נובעת מההנחה שאם אני לא סוחבת איתי רגשות שלא שחררתי, דברים שלא פתרתי או דיברתי עליהם, בהכרח התגובות שלי יהיו יותר נקודתיות וקצת פחות סטייל לבה שפורצת מהר געש מתפרץ.
ממש בעודי מחליטה לראשונה בחיי לעשות עוד קפיצת מדרגה משמעותית במקום שאני מאפשרת לעצמי לבטא את הרגשות שלי, חזרה לחיי החמות שלי. הפעם, החלטנו שתינו על קשר ממקום אחר, קשר חם, פתוח ומכבד. ולדעתי, אנחנו בדרך הנכונה. לשמחתי אני נמצאת במקום אחר מהמקום שהייתי מולה לפני ארבע שנים, מה שמאפשר לי לראות אותה אחרת ובעיקר לראות את עצמי אחרת מולה.
ועדיין, היא מהווה עבורי את אחד העימותים הגדולים בנושא אי הדחקת הרגשות. יש משהו באינטראקציה בינינו שיוצר עבורי תכופות הזדמנויות להתמודד עם הדילמה - להדחיק או לא להדחיק.
כל חיי הסביבה התייחסה אליי ועדיין מתייחסת ועם יותר משמץ של אמת, כאל חזקה, דומיננטית. מישהי שאינה שברירית ורחוקה מלהתפרק מכל שטות או אמירה. מי שמכיר אותי לאורך תקופה יודע שזה נכון עד שמגיע הקש ששובר את גב הגמל, מתרחשת איזו תפנית בעלילה שמוציאה ממני את מיסטר הייד של דוקטור ג'קיל.
מיסטר הייד שלי נאמן למקור ומצטייר לרוב כתוקפני וזועם והוא למעשה שלב מאוד מתקדם של האיחור הרגשי שלי. שלב שבו פגיעה אחת מצטרפת לשניה ולשלישית עד שאני לא יכולה לשאת זאת יותר והלבה מתפרצת בשיטפון מוחלט. כשאני מגיעה לשלבים האלה, בדרך כלל לא אכפת לי מה אחרים חושבים עליי ואילו גשרים אני אולי שורפת, אלא רק צורך מהותי שלי להוציא החוצה את כל הרגשות הסוערים בתוך הבטן.
כיוון שההתנהלות הזו כבר לא משרתת אותי במיוחד, די נמאסה עליי ובעיקר גובה ממני מחיר רגשי כבד, החלטתי לתת ביטוי לרגשות שלי מהרגע הראשון, לא להדחיק אף לא לשבריר שניה.
מסתבר שלהגיד שאני מפסיקה להדחיק הרבה יותר קל מאשר לעשות זאת בפועל. במציאות, האוטומט שלי להקטין את מה שאני חווה מבחינה רגשית כל כך מושרש, שלפעמים לוקחים לי כמה רגעים לזהות שנפגעתי, לזהות מה בדיוק פגע בי ובעיקר אני מתקשה להעביר את המסר לצד השני, שזו חלק ממהות האי הדחקה.
אני, שבשגרה לא מפסיקה לדבר ולכתוב, מוצאת את עצמי עילגת ומבולבלת בבואי להשלים שני משפטים שמטרתם להעביר מסר לגבי מה שפגע בי ואיך חשוב לי שיפנו אליי.
בעודי מסיימת תגובה רגשית כזו לחמותי, קיבלתי מיד את השיעור הבא דווקא בהקשר מקצועי. שם הקושי גדול עוד יותר, כי ברקע כל הזמן קיים המחיר הכספי. אם אגיד מילה לא במקום, אם אעיר כלבים מרבצם, אם אעצבן את מי שנותן לי תעסוקה, אז לא יקחו אותי לפרויקט הבא.
אם מול חמותי זה רק עניין של להימנע מעימות ואולי החשש שלא תאהב אותי או נחזור לנתק, במקרים מקצועיים מתווסף גם הפחד שלא תהיה לי עבודה. אחד הפחדים הכי גדולים שלי.
וכזה עימות בדיוק נחת עליי היום בבוקר, התנהלתי במיילים עם אחת מהנשים מולן אני עובדת והיא פנתה אליי בלשון תקיפה שפגעה בי. החוויה הרגשית המיידית היתה שלא מתאים לי שידברו אליי כך. התגובה שלי היתה אין בעיה. ואז קלטתי ששוב אני נכנסת להדחקה בלי לשים לב, שלחתי מייל תיקון שלא נגע בשורש העניין והיה בעיקר מבולבל, לא ממוקד ולא מעביר את המסר הברור שאני מצפה ליחס מסוים מהזולת. רק אחרי עוד כמה מיילים נוספים ושיחת הבהרה עם בן זוגי, אזרתי אומץ והעזתי לכתוב את אשר על ליבי. לא מתאים לי הדרך שבה נאמרו הדברים, גורם לי להרגיש לא בסדר. זהו.
הרגש יצא לאור. ההדחקה המסוימת הזו נבלמה.
האמת, ההרגשה ממש טובה. כשכתבתי את המייל, רעדתי מפחד, הייתי צריכה ללחוץ פעמיים על "שלח" עד שהוא נלחץ מהחשש שלי שהתגובה תהיה מחרידה ואני אפסיק לעבוד שם.
ובכל זאת עשיתי את זה, התגובה היתה מחרידה באופן חלקי ובעיקר אטומה ולא מפתיעה. אבל אני כבר הייתי על הגל אז עניתי מתוך עוצמה ובבהירות שזו ההרגשה שלי, וכדי לשמור על פתיחות וחברות חשוב לי לציין מה שמפריע לי. נראה שזה עבר בשלום.
כך או כך הבנתי שאני לא יכולה להתנהל מתוך הדחקה רגשית כדי למנוע הפסד כספי. יכול להיות שבמקום שבו אבטא את רגשותיי מההתחלה אי ההתאמה תצוץ מיד ואכן אפסיד את הפרויקט הזה, אבל יכול להיות שההפסד הזה יפנה מקום להצלחה הבאה.
אולי זה הפלונטר שאני צריכה לשחרר כדי להגיע למקום שבו גם אעשה מה שאני אוהבת וגם יראו אותי ויתייחסו אליי כמו שמגיע לי - באנושיות, בכבוד ובחברות.
מה יהיה הלאה, אין לי מושג. אולי המסר עבר ואני אמשיך לעבוד שם בכיף ויצרתי לעצמי את היחס שאני רוצה לקבל. אולי יחליטו שההתעקשות שלי על יחס מסוים היא קטנונית ועדיף להם בלעדיי.
מה שלא יהיה אני כבר הרווחתי את החוויה הרגשית המספקת והמשחררת של מי שאמרה את מה שהרגישה כשהרגישה בלי כחל וסרק, באופן ברור ומובן, בלי להתפרץ ולהתחרפן.
אז למרות החששות הגדולים שאחרים לא יבינו אותי, לא יקבלו את הרגישות שאני חושפת ואולי ירגישו לא נוח כי אני מאמתת אותם עם הדרך שבה הם מתנהלים, אני מתכוונת להמשיך שלא להדחיק. זה מפחיד ובו בזמן מעצים ומרגיע. משהו שמקל על הנשימה וזה נראה לי כמו בחירה נכונה גם במחיר של הפסד כספי בטווח הקצר.
ממש בעודי מחליטה לראשונה בחיי לעשות עוד קפיצת מדרגה משמעותית במקום שאני מאפשרת לעצמי לבטא את הרגשות שלי, חזרה לחיי החמות שלי. הפעם, החלטנו שתינו על קשר ממקום אחר, קשר חם, פתוח ומכבד. ולדעתי, אנחנו בדרך הנכונה. לשמחתי אני נמצאת במקום אחר מהמקום שהייתי מולה לפני ארבע שנים, מה שמאפשר לי לראות אותה אחרת ובעיקר לראות את עצמי אחרת מולה.
ועדיין, היא מהווה עבורי את אחד העימותים הגדולים בנושא אי הדחקת הרגשות. יש משהו באינטראקציה בינינו שיוצר עבורי תכופות הזדמנויות להתמודד עם הדילמה - להדחיק או לא להדחיק.
כל חיי הסביבה התייחסה אליי ועדיין מתייחסת ועם יותר משמץ של אמת, כאל חזקה, דומיננטית. מישהי שאינה שברירית ורחוקה מלהתפרק מכל שטות או אמירה. מי שמכיר אותי לאורך תקופה יודע שזה נכון עד שמגיע הקש ששובר את גב הגמל, מתרחשת איזו תפנית בעלילה שמוציאה ממני את מיסטר הייד של דוקטור ג'קיל.
מיסטר הייד שלי נאמן למקור ומצטייר לרוב כתוקפני וזועם והוא למעשה שלב מאוד מתקדם של האיחור הרגשי שלי. שלב שבו פגיעה אחת מצטרפת לשניה ולשלישית עד שאני לא יכולה לשאת זאת יותר והלבה מתפרצת בשיטפון מוחלט. כשאני מגיעה לשלבים האלה, בדרך כלל לא אכפת לי מה אחרים חושבים עליי ואילו גשרים אני אולי שורפת, אלא רק צורך מהותי שלי להוציא החוצה את כל הרגשות הסוערים בתוך הבטן.
כיוון שההתנהלות הזו כבר לא משרתת אותי במיוחד, די נמאסה עליי ובעיקר גובה ממני מחיר רגשי כבד, החלטתי לתת ביטוי לרגשות שלי מהרגע הראשון, לא להדחיק אף לא לשבריר שניה.
מסתבר שלהגיד שאני מפסיקה להדחיק הרבה יותר קל מאשר לעשות זאת בפועל. במציאות, האוטומט שלי להקטין את מה שאני חווה מבחינה רגשית כל כך מושרש, שלפעמים לוקחים לי כמה רגעים לזהות שנפגעתי, לזהות מה בדיוק פגע בי ובעיקר אני מתקשה להעביר את המסר לצד השני, שזו חלק ממהות האי הדחקה.
אני, שבשגרה לא מפסיקה לדבר ולכתוב, מוצאת את עצמי עילגת ומבולבלת בבואי להשלים שני משפטים שמטרתם להעביר מסר לגבי מה שפגע בי ואיך חשוב לי שיפנו אליי.
בעודי מסיימת תגובה רגשית כזו לחמותי, קיבלתי מיד את השיעור הבא דווקא בהקשר מקצועי. שם הקושי גדול עוד יותר, כי ברקע כל הזמן קיים המחיר הכספי. אם אגיד מילה לא במקום, אם אעיר כלבים מרבצם, אם אעצבן את מי שנותן לי תעסוקה, אז לא יקחו אותי לפרויקט הבא.
אם מול חמותי זה רק עניין של להימנע מעימות ואולי החשש שלא תאהב אותי או נחזור לנתק, במקרים מקצועיים מתווסף גם הפחד שלא תהיה לי עבודה. אחד הפחדים הכי גדולים שלי.
וכזה עימות בדיוק נחת עליי היום בבוקר, התנהלתי במיילים עם אחת מהנשים מולן אני עובדת והיא פנתה אליי בלשון תקיפה שפגעה בי. החוויה הרגשית המיידית היתה שלא מתאים לי שידברו אליי כך. התגובה שלי היתה אין בעיה. ואז קלטתי ששוב אני נכנסת להדחקה בלי לשים לב, שלחתי מייל תיקון שלא נגע בשורש העניין והיה בעיקר מבולבל, לא ממוקד ולא מעביר את המסר הברור שאני מצפה ליחס מסוים מהזולת. רק אחרי עוד כמה מיילים נוספים ושיחת הבהרה עם בן זוגי, אזרתי אומץ והעזתי לכתוב את אשר על ליבי. לא מתאים לי הדרך שבה נאמרו הדברים, גורם לי להרגיש לא בסדר. זהו.
הרגש יצא לאור. ההדחקה המסוימת הזו נבלמה.
האמת, ההרגשה ממש טובה. כשכתבתי את המייל, רעדתי מפחד, הייתי צריכה ללחוץ פעמיים על "שלח" עד שהוא נלחץ מהחשש שלי שהתגובה תהיה מחרידה ואני אפסיק לעבוד שם.
ובכל זאת עשיתי את זה, התגובה היתה מחרידה באופן חלקי ובעיקר אטומה ולא מפתיעה. אבל אני כבר הייתי על הגל אז עניתי מתוך עוצמה ובבהירות שזו ההרגשה שלי, וכדי לשמור על פתיחות וחברות חשוב לי לציין מה שמפריע לי. נראה שזה עבר בשלום.
כך או כך הבנתי שאני לא יכולה להתנהל מתוך הדחקה רגשית כדי למנוע הפסד כספי. יכול להיות שבמקום שבו אבטא את רגשותיי מההתחלה אי ההתאמה תצוץ מיד ואכן אפסיד את הפרויקט הזה, אבל יכול להיות שההפסד הזה יפנה מקום להצלחה הבאה.
אולי זה הפלונטר שאני צריכה לשחרר כדי להגיע למקום שבו גם אעשה מה שאני אוהבת וגם יראו אותי ויתייחסו אליי כמו שמגיע לי - באנושיות, בכבוד ובחברות.
מה יהיה הלאה, אין לי מושג. אולי המסר עבר ואני אמשיך לעבוד שם בכיף ויצרתי לעצמי את היחס שאני רוצה לקבל. אולי יחליטו שההתעקשות שלי על יחס מסוים היא קטנונית ועדיף להם בלעדיי.
מה שלא יהיה אני כבר הרווחתי את החוויה הרגשית המספקת והמשחררת של מי שאמרה את מה שהרגישה כשהרגישה בלי כחל וסרק, באופן ברור ומובן, בלי להתפרץ ולהתחרפן.
אז למרות החששות הגדולים שאחרים לא יבינו אותי, לא יקבלו את הרגישות שאני חושפת ואולי ירגישו לא נוח כי אני מאמתת אותם עם הדרך שבה הם מתנהלים, אני מתכוונת להמשיך שלא להדחיק. זה מפחיד ובו בזמן מעצים ומרגיע. משהו שמקל על הנשימה וזה נראה לי כמו בחירה נכונה גם במחיר של הפסד כספי בטווח הקצר.
אהבתי,יפה!
השבמחק