ההתפרצויות הילדותיות הכי בוגרות שלי

המסר המרכזי שקיבלתי מהסביבה שלי הוא שהדרך להצלחה עוברת דרך אי הבעת רגשות. מי שלא נשבר, מי שעומד איתן מול ביקורת, מול פגיעות רגשיות, מול עלבונות הרוויח ביושר את זכותו להצלחה בקריירה בפרט ובחיים בכלל. איזו תועלת ניתן להפיק מהתעצבנות מכל הערה או ביקורת שאת מקבלת? תשמרי על חוזק, תקבלי את זה כמו גדולה ותמשיכי הלאה.

ברוב המערכות בהן עברתי במהלך חיי, הן הלימודיות והן המקצועיות ואפילו בחלק מהמקרים החברתיות, המסר הזה רק הלך והתחדד. אני בהחלט בחורה ראויה, עם יכולות אדירות, חכמה וכשרונית אבל ילדותית, נוטה להתפרצויות,על כל דבר קטן. 

במשך שנים וגם עתה הפכתי להיות בעיני עצמי אימת העולם, מן יצור מוזר, חריג וילדותי, שלא מתאים לדרישות הממש בסיסיות של העולם הזה, לקבל כאפות על ימין ועל שמאל ולשתוק. 

טעיתי לחשוב שלהיות מחוברת לרגשות שלי ולדעת מתי פוגעים בי ומתי מכבדים אותי זה עניין ילדותי, שאמור לחלוף עם הזמן. עוד שנה שנתיים ואני מתבגרת ומגיבה בכובד ראש ענייני ומנותק.

כשהזמן לא עשה את שלו, הנחתי שזה נובע מתסכול שאני לא במקום הנכון, שאם רק אעסוק בתחומים שאני יותר מתחברת אליהם, לא אהיה מתוסכלת ולא אשאג על איש. גם זה לא עזר, נכון שעיסוק בתחומים אהובים מונע תסכול, יוצר סיפוק, הנאה ותחושת הגשמה, אבל הוא רק מרכיב אחד בתהליך הצמיחה האישית שלי כאדם. 

בימים האחרונים, אני מתחילה להבין את הרגישות הזו שלי ברובד אחר, חדש ועמוק יותר. הבעיה היא לא ההתפרצויות חסרות הפרופורציה שלי. נכון לרגע זה, מדובר במצב נתון. אני לא מאמינה בפתרונות בזק שיגרמו לי "לרדת מכעס" ולא להיעלב, אני גם לא מאמינה בטיפולים ארוכי טווח שיראו לי איך הכל עניין של פרשנות. את כל אלה כבר ניסיתי.

והאמת הפשוטה היא שאין כל בעיה עם הפרשנות שלי, אני חווה את העולם כפי שאני חווה אותו. ואם חוויתי פגיעה, כנראה שהסיטואציה לא היתה נעימה לי, זה פשוט מאוד. 

אלא שההתפרצויות שלי לא נעימות גם עבורי. הרצון להיות מסוגלת לפעול אחרת הוא בעיקר כדי שלי יהיה יותר טוב. הדרך לשינוי הזה לא יכולה להתעלם ממה שגורם לתגובות שלי. ובמקרה שלי, התגובות החריפות שלי הן סיומו של תהליך הדחקת רגשות באירועים קודמים.

יוצא שבעצם אני עדיין מנסה להיות תלמידה נאמנה של הסביבה שלי. בכל פעם שנאמר לי משהו לא נעים, קצת פוגע, אולי הטון לא היה במקום, אולי המילה שנאמרה לחצה על כפתור, במקום לתת מקום לרגשות שלי, להכיר בכך שנעלבתי ונפגעתי גם אם מדובר בעניין מינורי לכאורה, אני מיד מדחיקה. שטויות, לא כזה רציני, קטן עליי. יכולה לספוג את זה. הם חלק מהמשפטים השקריים שאני מספרת לעצמי. הטכניקה הזו שפיתחתי כל כך חזקה, שהיום יש הרבה מאוד פגיעות או מקומות שאני עושה משהו בניגוד לרצוני ואפילו לא מודעת לכך. 

בפועל, אני לא מגינה על עצמי ומאפשרת לצד השני להתייחס אליי באופן שלא מתאים לי. כיוון שלא עצרתי בפעם הראשונה כדי להגן על עצמי ולקבוע מה הגבול, יוצא שהמחיר ממשיך לעלות, עד שמגיע רגע שאני לא יכולה יותר לשמור בבטן ואז אני מקיאה הכל החוצה, פוערת פה של לוויתן ומוציאה את כל הרעל שאגרתי בתוכי כל הזמן הזה. 

שנים ניסיתי לטפל בסימפטום, בהתפרצות ולא נתתי את הדעת למה שגורם לה. דווקא אירוע כזה מהימים האחרונים איפשר לי לראות איך אני חוזרת שוב ושוב על אותה התנהגות, מנסה להיות חזקה, מצליחה, לרצות את הצד השני ומתעלמת לחלוטין ממני. לא עוד. 

עכשיו לראשונה אני מבינה שאין שום דבר בוגר בהימנעות מהתפרצויות בכוח, אין גם שום דבר בוגר בהדחקה רגשית. הבגרות שלי היא דווקא להיות מחוברת לרגשות שלי ולפעול לפיהן, להגן על עצמי בכל פעם שאני חווה יחס שלא נעים לי, גם אם כל העולם חושב שזה ילדותי, לא ענייני ולא מקצועי. 

בעודי מחליטה להפסיק להדחיק, ברור לי שההרגל שלי להדחיק נטוע היטב וזה לא בהכרח ייעלם בין לילה. אבל מניסיון אני יודעת, שעצם המודעות לכך שההדחקה הרגשית שלי מובילה אותי להתפרצויות, יאפשר לי להדחיק טיפה פחות. ובכל פעם שאתן מקום למה שאני מרגישה ברגע שאני מרגישה אותו, הביטחון שלי יגדל קצת, אני אחווה את עצמי באופן אחר וטוב יותר, ובפעם הבאה יהיה לי קל יותר לא להדחיק. 

ואם יהיו מקרים שאתפרץ בעתיד, זה רק סימן לכך שאני עדיין במסע והיכן שהוא במהלך הדרך לא שמרתי על עצמי ואפשרתי לאורח פורח להציץ ולפגוע.