אני
לא יודעת אם זה קשור ליום הולדתי ה-40 שמתקרב בצעדי ענק או שבאמת עם הגיל באה
החוכמה כמו שנוהגים המבוגרים להגיד, כך או כך אני מרגישה לאחרונה שאני מכירה את
עצמי יותר מאי פעם. כאילו כל חיי התהלכתי עם ענן שריחף בסמוך לראשי וערפל את
חושיי וכעת הסרתי את הענן ואני יכולה לדעת מה מתאים לי ומה נכון לי, וגם מה
המחירים שאני מוכנה לשלם כדי לעשות לעצמי טוב יותר ואיפה עוברים הגבולות שלי.
במסגרת
מסע החיפוש שלי אחר האושר או אם להשתמש בשפה פחות קלישאית השאיפה הטבעית שיהיה לי
טוב יותר, הבנתי ממש בימים אלה שתחילת דרכי המקצועית היתה רוויית אגו וציפיות
מופרכות. סיימתי תואר ראשון והתחלתי לעבוד בהנהלה הראשית של אחד הבנקים הגדולים.
בסך הכל, הייתי מרוצה. העבודה היתה מרתקת, החברה היתה משמחת והתנאים היו משובחים.
אבל תמיד הופיע קולו של השטן, שאמר שאני יכולה יותר, שאני כבר מאחרת את הרכבת
וכיוון שלא עברתי באופן מדויק את המסלול של אבא שלי, אני בהכרח ומלכתחילה כשלון
צורב.
כדי
להסביר אספר שאבא שלי עבד במשך שנים באחד הבנקים, לא הבנק שבו עבדתי אני (בנק קטן
יותר) והוא בתחילת דרכו התקדם באופן מטאורי (כך הוא ואמא שלי סיפרו תמיד).
"הוא היה מנהל השיווק הצעיר ביותר של מחוז חיפה" ועוד כאלה מימרות שבח.
כך שמהשניה שהתקבלתי לעבודה בבנק, הציפיות שלי הרקיעו שחקים, ציפיות תחרותיות
משהו, כי בכל שלב ידעתי שבגילי אבא כבר עשה ככה וככה וכבר היה מנהל של כך
וכך אנשים ואילו אני לא מנהלת אף אחד. וזה שאני עבדתי במטה וניהלתי פרויקטים עמוסי ממשקים עם תקציבים גדולים, לא שינה כלום.
מיותר
להיצמד לאמת השונה בין הסיפורים שלנו. אבא שלי זה אבא שלי, אני זו אני. הוא התחיל
קריירה בנקאית בשנות ה-70 ואילו אני בתחילת שנות 2000. הוא התחיל בסניפים ואני
במטה. כך שההשוואה אינה רלוונטית.
היום,
כמי שעוסקת באימון אישי אני גם יודעת שלכל אדם יש את הערכים שלו, את הכישרונות המובחנים שלו וודאי שאין טעם בהשוואה. אבל אז הייתי מסונוורת מהענן, זוכרים? הענן שאומר למעשה שהכל בשליטה שלי. אם אני אחליט שכדור הארץ
יסתובב מחר בכיוון ההפוך זה אפשרי. המנטרה שעל פיה גדלתי היא שכל דבר שקורה או לא
קורה קשור אליי ואני יכולה לשלוט בהכל. כלים איך לעשות זאת ממש לא היו לי. אבל
אשמה בשפע. אם אני לא קיבלתי קידום עדיין, כנראה שאני לא עושה משהו טוב. וזה ממש
לא משנה מה נעים לי ומה טוב לי ואפילו לא מה היכולות שלי. אני פשוט צריכה להתאמץ
עוד יותר. החיים ממש פשוטים, יש ציר אחד. אתה נותן השקעה ומאמץ
ומקבל כסף ומעמד. זהו. כל היתר לא חשוב ולא מעניין.
לכן
בתקופה ההיא ניסיתי בכל מאודי למחוק את תחושת התסכול שאני בת 24, 25, 26 ועדיין לא
מוניתי למנכ"לית הבנק. לא הייתי עסוקה בצעד הבא, לא הייתי עסוקה במה באמת
מעניין אותי, איזה תפקיד ימלא אותי הנאה ואושר, אלא איך אני מתקדמת בסולם הדרגות
במהירות המרבית.
היקום
לא שיתף איתי פעולה, למרות שהיום בהסתכלות לאחור, ייתכן ששיתוף הפעולה היה הדוק.
אבל אז אני כעסתי שעוד לא קודמתי, יותר מהכל רציתי שהתפקיד שלי יתחיל
ב"מנהלת" לא משנה מה ולמה. העיקר מנהלת. בסופו של דבר, עקשנית כמוני
הכניעה את היקום וקיבלתי לכאורה מה שרציתי. הייתי מוכנה לוותר על המשרה המכובדת
והמהנה שלי במרכז תל אביב, כדי לפצוח בקריירה ניהולית בסניף בחיפה. כל כך רציתי
להגשים את הפנטזיה שלי, להדביק את הקצב של אבא שלי, לגרום לכך שיתגאו בי,
שקיבלתי סדרה של החלטות ממש גרועות, שאם הייתי מוכנה אז להגיד לעצמי את האמת
ולהפסיק להסתיר את הרגשות שלי בתוך ענן, הייתי יודעת מראש שאני צועדת אל עבר
התהום.
אבל בתקופה
ההיא ידעתי או הנחתי שאם אעז להקשיב לקולות הפנימיים שאומרים לי מה נעים לי ומה
טוב לי, יש סיכוי שלא אתקדם בכלל או שאתקדם אבל ממש לא בקצב או בכיוונים שישמחו את
אבא שלי. כדי לרצות, התייחסתי אל עצמי תקופה ארוכה מדי כאל קטנה
ומוגבלת, שמעדיפה את הדיעות של כולם על פני אלה שלה. על פני השטח, שיחקתי את
המשחק, קיבלתי החלטות, הבעתי רצונות, הייתי דעתנית וברורה, אבל מבפנים הספק חלחל
באופן תמידי.
כך
המשכתי גם בתפקיד הניהולי הנכסף, שכמובן לא השביע את התיאבון הבלתי נגמר של הפנטזיה.
סבלתי כל כך שהגעתי לנקודת האל-חזור, שברתי את הכלים ועזבתי את הבנק.
העניין
הוא שהדפוס שהתרגלתי לפעול לפיו, שאומר שעליי להעדיף כסף ומעמד על פני הנאה
וסיפוק, המשיך להנחות את צעדיי גם בקריירה שלי כעצמאית. רק ממש כעת אני מבינה שכל
פידבק חיובי שקיבלתי, אף פעם לא הספיק לי כי יכולתי לזהות מישהו שמקבל יותר או כי
אני רציתי להתקדם בכל תחום ובכל כיוון מאפס למאה תוך שניה.
אז זה
שהתחלתי קריירה של יועצת ארגונית ומאמנת אישית מאפס והצלחתי ליצור לעצמי קהל
לקוחות ולקבל עוד עבודות ועוד הצלחות זה נחמד, אבל לא מספיק. אותו דבר נכון גם
לגבי הכתיבה שלי. אני כותבת, נהנית, מקבלת תגובות סוערות לכאן ולכאן ועדיין לא
מרוצה כי עוד לא פרסמתי ספר, עוד אין לי טור קבוע בעיתון רשמי ועוד לא קיבלתי הכרה
מעמדית או כספית ראויה.
שוב
ושוב אני מוצאת את עצמי עסוקה באיך זה נראה ולא באיך זה מרגיש. אז נכון שאני לא
יכולה לנתק את ההבנה שזה אך רכשתי מהצעדים הפיזיים שעשיתי בעולם, אבל עכשיו אני
יודעת שאני גם לא יכולה לעשות דבר כדי לזרז את המשך התהליך.
כנראה
שאם אני באמת רוצה להשיג את התוצאה הזו, אני צריכה להפסיק לשאוף אליה ולחפש קיצורי
דרך. לעת עתה, אני מוותרת על החתירה למנכ"לות ומתקדמת במה שיש לי שליטה עליו.
להנעים את חיי, יום אחרי יום.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה