יום הזיכרון שלי

במשך כל שנות ילדותי הנגיעה היחידה שלי ליום הזיכרון היתה ניסיון להימנע מצחקוקים במהלך הצפירה וניסיון לשוות לעצמי ארשת עצובה בהקראת שמות הנופלים, אותם לא הכרתי. יום שכולו בסימן עצב ושכול על הגיבורים שנפלו בעת שהגנו על מדינתנו הקטנטונת והמוקפת אויבים. 

השנים גרמו להתפקחות שלי לגבי אתוס היום מחד, ולצערי הגדול גם לחיבור אישי ורגשי עם רשימת הנפולים מאידך.

זה היה בשישי בבוקר, ערב יום הכיפורים. הייתי בת עשרים וחצי וחזרתי מתל אביב לבית הוריי בקריות. אחרי בילוי בלילה הקודם, שכלל בין היתר שתיית אלכוהול, התעוררתי מוקדם מדי בבוקר לכל צווחות בכי של אמא שלי. כבר יצא לי לשמוע את אמא שלי בוכה וצורחת, אבל לא ככה. גם אבא נשמע כמי שמנסה להרגיע ולא לתקוף. פרצתי את דלת החדר, סתורת שיער ובגדים ירדתי למטה להבין מה פשר הבכי. אבא אמר משהו על כך שרני נפצע. מאותו רגע וכמו על אוטומט, עליתי לחדר, התלבשתי, צחצחתי שיניים, ניקיתי את הפנים ומיהרתי לרכב המשפחתי. אבא נהג, אמא ישבה לצידו ומיררה בבכי ומאחורה איילת ואני כל אחת בפינה אחרת של הרכב. ניסיתי לעשות סדר במחשבות, ברגשות, בתוך בליל הבכיות. אבא אומר שרני פצוע, והנה אנחנו לא בדרך לרמב"ם, אלא לבית של צביה, דודה שלי ואמא של רני. לאחותי הגדולה שגרה ברמת גן אמר להגיע לבית של צביה ולא לבית החולים. משהו לא הסתדר לי. תחושת הבטן היתה קשה מהמידע שקיבלתי, הרגשתי שאני בתוך סרט אימה ומנסים להסתיר ממני מידע. "הוא מת? רני מת? תגיד את האמת. אם הוא רק נפצע למה אנחנו נוסעים לבית שלו?" ההגיון צעק את מה שהיה ברור לכולם, הלב לא רצה להאמין. לא יכול להיות. רני, בן דודי, צעיר ממני רק בשנה, נפטר במסגרת מסע אלונקות במהלך שירותו הצבאי. המפגש בבית של רני עם הוריו ואחיו היה כל כך כואב, שהדחקתי את רובו. כך גם את הלוויה. רק תמונה אחת איני מצליחה להוציא מהראש, של צביה, נאחזת בארון של רני, שניה לפני שמורידים אותו אל תוך האדמה.

בערב, יצאתי להתאוורר עם שניים מחבריי הטובים, סביב הכיכר בקרית מוצקין. זו מסורת ארוכת שנים לבלות את ערב יום הכיפורים בשיטוט מעגלי סביב הכיכר המרכזית. לא ממש הצלחתי להירגע, למצוא את מקומי. בכיתי, סערתי, ולפרקים צחקתי. צחוק שמיד התלווה אליו רגש אשמה, שהנה רק היום רני נקבר ואני כבר יכולה להעלות עווית של חיוך על שפתיי. הכי היה ברור לי שיום הכיפורים בשבילי מת ביחד עם רני. אין טעם לצום ולהתענות, כאשר אסון כזה פוקד את משפחתי. כל היום הזה נראה לי זניח, מול השכול הפרטי שלי.

בין התחושות שעלו מאז אותו יום מחריד, חוויתי כעס על אבא שלו שהיה

חייל בשירות קבע והאדיר כל כך את הצבא. ענין שתרם לבחירה של רני

ושל אחיו הבכור אלדר לשמר את מורשת הקרב ולבחור בחיל קרבי. 

כעסתי על צה"ל, שבהתנהלות שלו לא מנע את האסון. כעסתי על רני שרצה להוכיח שהוא הכי גיבור שיש, ושילם על כך את המחיר הגדול ביותר. כעסתי על אבא שלי שבמקום להגיד את האמת, מרח אותנו בסיפור שרני בכלל נפצע והמשיך לא להישיר מבט ולשקר כל הדרך עד לבית של דודה שלי. אבל הכי כעסתי על עצמי, שבדיעבד ובעוד רני נאבק על חייו, אני הרשיתי לעצמי לבלות, לעשות סקס, ליהנות מהחיים ולהתעסק במה שנראה לי בדיעבד כמו הבל החן ושקר היופי. הרגשתי שהמוות של רני הוא עונש על זה שהייתי ילדה רעה, ילדה שובבה, אחת שמזדיינת בלי חשבון.

כל החיים היתה לי תחושה, שאם משהו לא מסתדר, לא התאמצתי מספיק, לא עשיתי את הדבר הנכון, נרדמתי בשמירה. והנה קורה בחיים שלי כזה אסון מחריד. רני, בחור צעיר, יפה, מוכשר ותאב חיים מת בגיל  19. ככה, בלי הכנה. בלי יכולת לתקן, בלי שיש לי שליטה על כך. לא ידעתי איך להכיל את עוצמת הכאב, לא ידעתי איך לקבל כזה כאב מבלי לחפש אשמים, מבלי להפנות אצבעות לכל עבר וגם לעצמי. תקופה ארוכה הרגשתי אשמה לחייך, לצחוק, לבלות, לאהוב. כי רני כבר לא יכול לעשות את הדברים האלה. הרגשתי שאני בוגדת בו בזה שאני ממשיכה לחיות, מנסה בלי הרף למצוא מזור לכאב, למצוא אושר ושמחה.

השנים שחלפו עזרו לי לסדר את המחשבות והרגשות. תמיד נשאר חדר בלב עבור רני, חדר שמחזיק את המפתח לקופסת הזיכרונות שיושבת במעמקי ראשי. זיכרונות ילדות שמחים, זיכרונות ילדות מעצבנים, זיכרונות פרועים, שלא מתעסקים בעתיד, במחר, אלא רק בכאן ובעכשיו. החדר הזה לא מחכה ליום היזכרון כדי להיחשף, נרות נשמה לא מעוררים זיכרונות, כמו שצפירה ודקת דומיה לא מחברת אותי לכאב.

הכאב הפרטי שלי הוא חלק ממי שאני. כן, גם מהרגעים היפים והמשמחים. יום הזיכרון הפך בשבילי עם השנים רק למזכרת להאחזות שלנו במה שכבר יש לשחרר. הניסיון למצוא צידוק למוות של חיילנו. כאילו שיש איזו מטרה שהופכת את אובדן החיים לשווה ערך. ולא, לתפישתי זה ממש לא כך. אנחנו כבר לא בגטו, אנחנו לא במלחמת אין ברירה. אנחנו יכולים לבחור, לשלם את המחירים הנדרשים כדי שיהיה פה שלום, לצמצם את הצבא כדי שיותר בנים ובנות יוכלו לחיות פה בשקט ובשלווה. כדי להפסיק את מסכת הטרור משני הכיוונים.

אין שום דבר נאור, גדול בהיכרות עם השכול. יש רק כאב, געגוע ורצון שייפסק. עבורי הזיכרון לא יחלוף לעולם, אין לי צורך בימים מסומנים בלוח השנה כדי להזכיר לי את הכאב שלי. אני ממש לא צריכה יום זיכרון, שבמקביל לזכר הנופלים, מהווה אישור להמשך של מדיניות הלחימה במקום להיות גשר לאחווה ורעות.