מוכנה להפסיק לכלוא את עצמי בכלא שאני יצרתי

אין ספק שזו אחת התקופות הקשות בחיים שלי. לא כל כך פיזית, למרות שיש גם עייפות כזו, אלא בעיקר מהבחינה הנפשית, אינטנסיביות כזו של שיעורים, אירועים והחלטות שאני צריכה לקבל ולהתמודד איתן על בסיס דקתי. אחרי כל כך הרבה שנים שניסיתי בכל כוחי ומאודי להתחמק מלקבל החלטה, להישען על דעת אחרים, על החלטות של קרובים, עכשיו הראש מסתחרר ונכבה מרוב החלטות. לא שכמות ההחלטות פעם היתה פחותה יותר, אלא שאני סוף סוף ואחרי מספיק סטירות מהחיים מוכנה להפסיק להיעלם, להפסיק להיות ילדה ולקחת אחריות. למצות את הפוטנציאל שלי ובכך לסייע גם לכל אהוביי לממש את הפוטנציאל הפלאי שטמון בהם.

מדהים אותי, ששוב ושוב אני מקבלת פידבקים על העוצמות שלי ועל הדרך שבה אני במפגש קצר, לפעמים באמצעות משפט בלבד מצליחה להניע אנשים סביבי לרדוף אחרי החלומות שלהם, להתחבר למקום הפנימי שלהם ולעוף. את אותה השפעה ברוכה קשה לי להפעיל על הקרובים אליי ביותר.

כמו הרבה דברים בחיי, גם זה נצר של הילדות. כשהייתי ילדה, לא היתה נירית אחת, אלא שתיים. היתה נירית השמנה, העצלנית, העקשנית והכעוסה של הבית והיתה נירית הדומיננטית, החברתית, העוצמתית של החוץ. שתי הניריתיות כמעט ולא נפגשו. וכך התנהלו חיי שנים על גבי שנים, שומרת את כל העוצמות שלי עמוק עמוק בפנים, נעולות בקופסה במעמקי הלב, המפתח שמור בקופסה נפרדת ורק לעיתים נדירות הרשיתי לעצמי לפתוח את הקופסה ולהאיר את העולם עם איזו עוצמה או שתיים, לא יותר מדי שלא יסתנוורו ובודאי שלא בבית, שם חששתי שהעוצמות שלי יתנפצו לרסיסים. הרגשתי שאם אני רציתי משהו ולא השגתי מיד, משמע זה גדול עליי, לא יכולה ולא אוכל להשיגו לעולם. לחלום זה מחוץ לטווח ידי, אין לי את מה שדרוש, אז חבל על המאמץ. כך בחרתי להעלים יותר ויותר חלקים ממני, כי לחשוף את כל כולי היה מבחינתי סכנת חיים.

ברבות הימים, לפני שלוש עשרה שנים בדיוק, למען האמת, פגשתי את הנסיך שלי. האיש היחיד שהכרתי שהיה לו מפתח משלו לעוצמות שלי. בעדינות אינסופית, בסבלנות שלא נגמרת, עם אמונה מוחלטת ועוצמה זוהרת הצליח לקלף שכבה אחרי שכבה את ההגנות הרבות שאיתן עטפתי את עצמי. הגנות שבתחילה שמרו על ציפור נפשי והפכו עם השנים לכלא של אותה ציפור ממש. והוא בא, בקלילות ובהפתעה גמורה, חשף את כל העוצמות שלי, לא פיספס אף לא אחת מהן, אפילו את הכמוסות ביותר, אלה שאני שכחתי מקיומן. ואני עטופה באהבה ובהעצמה אפשרתי להן לצאת אבל רק לרגעים חפוזים, למרות כל האמונה שהרעיף עליי אהובי, הכלא שכלאתי את עצמי היה חזק יותר, לא יכולתי להסתכן ולהשאיר אותן כך סתם בחוץ, ללא שמירה. לא העזתי להסתכן ולחשוף את עצמי עד הסוף, להיות נוכחת פשוט ככה כמו שאני על כל עוצמותיי. כך בנינו לנו חיים, משפחה, כלב, חתולים, ארבעה ילדים ואני חושפת ומסתירה לסירוגין את עצמי, אפילו בקן הבטוח שיצרתי.

ההרגל של ההסתרה כל כך גדול, שבמשך תקופה ארוכה חייתי כצל של האישה המופלאה שאני. זו האמא שהילדים שלי מכירים – צל של אמא, כזו שחוששת לקפוץ עם שתי הרגליים למים, כזו שנותנת לגננת אטומה רגשית לשכנע אותה שהיא הדבר הכי טוב לבן שלי, למרות שכל הסימנים מראים שההיפך הוא נכון. זו גם בת הזוג שהייתי לבעלי – צל של בת זוג, רוח של בת זוג, לא נוכחת במלוא הדרי, במלוא תשוקתי, במלוא יצרי, פרצי ואפילו כעסי.

עם השנים, הניצוצות הלכו והתרחקו מדלת ביתי. בחוץ המשכתי להרעיף חלק מהעוצמות שלי על הזולת, אמנם לא את כולן (את זה עוד לא העזתי להוציא אף פעם) אבל חלק משמעותי מספיק בשביל ליצור אצל אותם יחידים שינוי, להפיח בהם את רוח הביטחון בעצמם, בחלומות שלהם, ביכולת שלהם להגשים אותם, לבחור אחרת, להיות חופשיים ממגבלות ומתכתיבים. ואילו אני, השארתי את עצמי בכלא, חופש היה משהו שרק דיברתי עליו ולא חייתי אותו, גם במקומות שהלכתי ועשיתי דברים שנתפסו כחופש מוחלט ואף בעיטה במוסכמות, זה היה רק שבר רסיס של החופש האמיתי שאני כמהה לו, זה שזורם בעורקים שלי ועוד לא התפרץ החוצה, החופש האמיתי שלי, שמכיר רק הנסיך שלי.

היום אני מבינה, אולי גם בזכות האירועים איתם אני מתמודדת לאחרונה, כמו האבחון המסויט של נוגה והקליטה בשנית של ארז בגן חדש, שכאשר אני משאירה את העוצמות שלי נעולות בקופסה במעמקי הנשייה, אני מזמינה לעצמי אירועים כאלה, המציאות לא מכזיבה ומביאה לי פעם אחר פעם הזדמנויות לפרוץ את הכלא שיצרתי. כשאני לא חושפת את העוצמות שלי, אני נעדרת מהחיים של היקרים שלי ומונעת מהילדים שלי ומבעלי לבטא עד הסוף את העוצמות שלהם.

אז אחרי תקופה ארוכה קשה עם פינלה של שיעול היסטרי של נוגה, גן חדש לארז ובעיטה בתחת לפרויקט האחרון שלי, אני מחליטה להיות נוכחת, להוציא החוצה הכל. להפסיק לכלוא את עצמי בכלא שאני יצרתי, להרשות לעצמי ללכת עד הסוף, לפרוש כנפיים, גם אם זה אומר להתעייף, לשבור מוסכמות, להסתכן ואפילו ליפול למטה בחבטה עזה.