המסע הנוכחי: השפעת האוכל על התפתחות הילד

אין. החיים נראים אחרת לגמרי כשאני מחליטה להיות נוכחת ולהגביר את הווליום של העוצמות שלי. זה לא שהדלעת שלי הפכה לכרכרה מוזהבת ונעל זכוכית זה לא בדיוק הסטייל שלי, אבל התדר דרכו אני חווה את העולם השתנה. אירועים שפעם היו ממוטטים אותי נפשית, נראים לי קשים מנשוא ובעיקר מעודדים אותי להתבכיין למה זה קורה לי או מגיע לי, נחווים כעת כהזדמנות להתנסות, הזדמנות להפעיל את הערכים שלי, את הכישורים שבורכתי בהם.

וזה לא עובר דרך לספר לעצמי שגם דברים קשים בחיים הם משהו שניתן ללמוד ממנו, שאני בסופו של דבר ארוויח מהכל ואולי אף אשב על ספסל ואצחק. בינינו, מתי לאחרונה ישבתי על ספסל? אבל ברצינות, זה פשוט קורה, לא מצריך ממני להתאמץ ולהזיע כדי לשכנע את עצמי שבכל רע יש גם טוב, אלא התגייסות מוחלטות של כל המערכות בגוף ובנשמה שלי לפרוץ את תקרת הזכוכית של התודעה שלי והפעולות שלי.

הנושא המרכזי שמעסיק אותי בימים אלה ומאפשר לי לחגוג את מי שאני הוא טיפול אלטרנטיבי הנסמך על ביורפואה בעיכוב ההתפתחותי של ארז, בני הצעיר.

מה שמדהים בסיפור הוא, שכרגיל לא הייתי צריכה להפוך את העולם ולעשות משהו שלא בא לי או לא יושב לי טוב בגרון, הרעיון הגיע אליי כמו בהזמנה, דרך סרטון ביו-טיוב שבן זוגי ברוב תושייתו, הציע לי לראות. שם נדלקה מעל ראשי הנורה שאולי את הקשיים של ארז אפשר לפתור באמצעות תזונה. מה שנקרא, איך לא חשבתי על זה קודם?

הרי סיגריות, שרק שואפים גורמות נזק אדיר לגוף, אז מזון שהוא הדלק של הגוף שלנו, הכי הגיוני שיש לו השלכות לחיוב ולשלילה על התפקוד שלנו.

אני לא אלאה אתכם ברזיה של התפיסה, בגדול מדובר על ההשפעות של התזונה על ריפוי אוטיזם, ומי שמעוניין מוזמן לחפש באינטרנט. אני בכל אופן, לא יצאתי מזועזעת מכמות הסימפטומים הדומים שאיתרתי בין הילדים האוטיסטים שהשתתפו בסרטון לבין ארז.

ארז לא עבר עדיין תהליך אבחון ויכול להיות שבכלל אין דברים בגו, והוא בסך הכל סובל מלקות למידה כללית כלשהי, כמו אחותו. באופן מפתיע, זה לא שינה לי וכל החיבור בין ארז לבין אוטיזם התקבל אצלי בשלווה סטואית מרגשת.

לא נחרדתי, לא הרגשתי צורך לרוץ מיד לאבחן את הילד, הרגשתי חופשיה ומאותגרת. הרגשתי כמו שאני מניחה הרגיש קולומבוס לפני שגילה את אמריקה, נחושה לצאת למסע הרפתקני בארץ בתולית שנקראת ההשפעות של האוכל שאני מאכילה את הבן שלי על ההתפתחות שלו.

כאילו העיניים שלי נפקחו שוב לראות את העולם בפעם הראשונה, לראות את העולם כפי שהוא, דברים הם לא אמת גמורה אף פעם, תמיד אפשר לחתור לחפש פתרון אחר, תשובה אחרת, דרך שמתאימה ועובדת. אני בסך הכל צריכה לגייס את האומץ לחקור, לבדוק, לנסות, לטעות ואז לנסות שוב. והפעם היה לי ברור שאני על העניין הזה עפה. אחרי היסטוריה ארוכה של התייאשות לפני קו הסיום, של שבירה במהלך הדרך, בחרתי לזנוח את המוטו המשפחתי "הצלחה תיקרא הצלחה רק אם יש 100 אחוז ודאות והתוצאה מתקבלת בזמן אפס וגם אז זה בערבון מוגבל כי לא בטוח שההצלחה תשרוד את הנצח". אז הפעם, החלטתי שכמו אמא זאבה, אני אגיע עד קצוות העולם כדי להגן על הילדים שלי ולגדל אותם באופן הכי טוב שאני יודעת ויכולה.

ואכן, שינוי התחלתי ליישם עוד באותו ערב ותוצאות חלקיות אך ברורות דיו התקבלו כבר במהלך הלילה. אגיד רק שזה קשור למוצקות של מספר שתיים (המבינים, הבינו).

וזה היה רק הצעד הראשוני והפשוט בתהליך, כי השינוי התזונתי הנדרש הוא לא פחות מאשר מהפיכה – בלי מוצרי חלב, סויה או מוצרים המכילים גלוטן. אבל, משום מה זה לא הפחיד אותי, אחרי הניסוי הראשוני בבית וההצלחה בעקבותיו, החלטתי לצאת למסע הזה, אני וכל היכולות שלי.

לקח לי שניה וחצי בדיוק להגיע לפורום בנושא בארץ, משם למנהלת הפורום שבכלל מתגוררת בארה"ב אבל בזכות נפלאות הפייסבוק יותר משמחה להושיט לי יד וירטואלית ולהפנות אותי למומחית תזונה. זו (על הקו ארה"ב-ישראל), שלח מיד שאלון ויצאנו לדרך. אני מיד התחלתי לעבוד על מתכונים, לא חיכיתי לפגישה על היועצת שעדיין לא התקיימה, אלא החלטתי לחפש בנרות תחליף לחם לארז. מסתבר שגם חיפוש בנרות לא כל כך עזר, כי כל הלחמים ללא גלוטן, שניתן לקנות הם על בסיס קמח סויה. גם זה לא עצר אותי, חדורה להגשים את המהלך, התחלתי לחפש מתכונים, בעזרתה המעולה של גיסתי, שהיא הרי יועצת לתזונה בריאה. יחד הפכנו את האינטרנט בחיפוש אחר לחם ללא גלוטן, סויה או חלב. אז התחלתי לנסות, לחם שקדים, שהיה הצלחה חלקית, בעיקר בגלל עלות של 30 שקלים לכיכר קטנה, אחר כך אפיתי לחם אורז, פה כבר הרגשתי שעליתי על משהו, הלחם טעים מאוד ובעלות סבירה, אך גם כאן אליה וקוץ בה הלחם פירורי ומתפורר לארז בידיים. צריך להמשיך לנסות.

ואני, כמו תמיד מוצאת עצמי מתמודדת עם שני כוחות מנוגדים בתוכי. מצד אחד, תחושת הבטן שלי מדברת באופן נחרץ על כך שאין מקום להתייאש, אני בדרך הנכונה, כל הסימנים באויר, כל הצלחה כרוכה במכשולים, בצעדים לאחור, יהיה בסדר. מצד שני, אני עדיין מנסה להדוף את הקולות של המשפחתיים החוששים, ורועדים משינוי כלשהו. אני הרי יוצאת לדרך חדשה, אין הרבה שיכולים לספר לי כי זה בודאות הצליח, זה גם לא תמיד עובד והאפקט הוא לא מיידי, אני בעצמי לא יכולה לנטרל את ההשפעה התזונתית מהשפעות נוספות של הסביבה וודאי שאיני יכולה לחזות כרגע מה יהיה גודל האפקט ותוך כמה זמן הוא יתרחש, אז איך אני יכולה לספק לאמא שלי את הודאות הזו שהיא כה זקוקה לה?

בשלב כלשהו בתחילת המסע, קלטתי שחלק מהמשאבים ומהמרץ שלי אני מבזבזת לא על נסיון נוסף של אפיית לחם, אלא על הסברים ופרשנויות לכל הפחדים שמציפים את אמא שלי.

ביומיים האחרונים, התחלתי לתהות בשביל מה? למה חשוב לי כל כך לשתף אותה בצעדים החשובים ופורצי הדרך שאני עושה? האם עדיין לא ויתרתי על הצורך שהיא תאשר את מעשיי ובכך אותי? אבל הרי אני יודעת שאישור כזה לא יתקבל לעולם. מה דחוף לי לעדכן אותו בפרטים הכי קטנים של התהליך?

ואז הבנתי, שלמרות כל מה שעברתי ולמרות הידיעה הברורה שאני, מה לעשות, אחרת, זן נדיר. לא קורצתי מאותו חומר ממנו קורצו בני משפחתי, אפילו רק בנכונות שלי לתהות, להטיל ספק, לחקור עולמות חדשים, אף פעם לא לקבל לא או אי אפשר כתשובה, אלא להפוך כל אבן עד שאמצא את הדרך שמתאימה לי. וכאחרת, לא אוכל אף פעם להיות חלק אינטגרלי בעולם הזה ממני יצאתי, לא אוכל אף פעם להיות שותפה מלאה, כי עצם היותי כופר בכללים הבסיסיים ביותר, של כור מחצבתי, הכללים ש"אמא תמיד יודעת", "יש אמת אחת", "הרוב יודע תמיד יותר מהיחיד", הישענות על פחדים והפחדות, ותמיד תמיד להסתכל על חצי הכוס הריקה ועל הסכנות והקשיים שיכולים לצוץ בדרך. בקיצור, כל מה שאני לא מאמינה בו.

אז היום, אני יודעת שזה לא שלא רוצים לראות אותי, פשוט לא יכולים. ממש כפי שאני לא יכולה לפענח את הכתוב באותיות סיניות, כך משפחתי לא יכולה לפענח אותי.

אני אמשיך בדרכי המיוחדת, החלוצית ואשלח מדי פעם נגיעות אל עבר העולם ההוא, בו שרויה המשפחה שלי. אם אני זו שרואה, אני זו שצריכה להגדיר את קו הגבול בין העולם שלי לעולם שממנו באתי.