עם כל ילד נוסף, הלב מתרחב קצת יותר

זהו. יש תאריך לאבחון. לא כי אני צריכה חותמת שמאשרת לי מה שאני כבר מזמן יודעת, אפילו לא כי כל העולם צריך את האישור הזה. אני צריכה אבחון כדי לאפשר לארז שלי את כל מה שמגיע לו ויכול להועיל לו ולי. אני מודה שכבר עכשיו אני מרגישה הקלה לדעת שבסוף החודש תהיה לי האסמכתא שתאפשר לי למצוא לארז את המסגרת המתאימה ותאפשר לי לנשום קצת.

אתמול בערב, היה אחד מהערבים האלה שהוא לא מצליח להירדם. קרוב לשעה הוא עשה את כל התרגילים האפשריים על המיטה – העיף את כל מה שעל המיטה, התנסה בתנוחת הכלב היוגית, ניסה לטפס על המיטה של שחר (היה גם מצליח אם לא הייתי אוסרת עליו בתקיפות), ישב התנדנד אחורה וקדימה ובכה. ואני יושבת על הפוף לצד המיטה ומנסה לאסוף את עצמי מהייאוש שמתלבש עליי בערבים האלה. הערבים שבהם הוא לא מצליח להירגע ולהירדם ואני בחרדה שהלילה הזה לא ייגמר לעולם, שכל החיים אני אשב לצד המיטה שלו ואמתין שהוא יתעייף מספיק או ימצא את הדרך לתקשר לי מה חסר לו כדי להירדם. ואני מנסה שוב ושוב, מגישה לו את הבקבוק ואת חיתול הבד (הגוגי) והוא לוקח, ולקול הפידבק החיובי שאני מרעיפה עליו מניח ראש על הכרית ומנסה להירדם. אני נשכבת אחורה ונושמת רק כדי לגלות שהתקווה שזה יקרה הייתה מהירה מדי. הוא שוב מרים ראש, מתיישב ומשליך מעליו את הבקבוק, אני תופסת ומושיטה לו שוב והוא בשלו, משליך, מתפרע, מניע ראש מצד לצד, בועט ברגליים ולמרות שברגעים האלה לפעמים אני מרגישה שאין אור ואין תקווה, אני נשארת, לא מוותרת, לא אוספת אותו על הידיים, כי זה רק יחרב את הלילה שלי ושלו באופן מוחלט. הוא צריך להרגיע את עצמו ולהרדים את עצמו בכוחות עצמו, אני שם לידו אבל לא יכולה לעבור במקומו את הדרך. כי מה יהיה בגיל חמש, עשר ושבע עשרה, איך אז ארדים אותו על הידיים? האמת היא שזה לא ממש פתרון כי גם על הידיים הוא לא נרדם.

אני פשוט צריכה לגייס נחישות מטורפת, לשבת לידו, לעבור את כל קשת הרגשות האפשרית – לכעוס, לבכות, לשמוח ממנו וכנראה בסוף לשחרר את הרצון העז שזה יקרה כבר, עד שהוא נופל באפיסת כוחות.

לשמחתי, זה לא כל יום כך. יש ימים שהוא נרדם תוך רבע שעה, במלאכיות מושלמת. אבל הימים האחרים הם אתגר קשה לשנינו. אתמול אחרי שהוא נרדם ונכנסתי למיטה שלי, עד להתעוררות הבאה שלו, העזתי לחלוק עם בן זוגי רעיון לגבי מה שמציק לו בימים האחרונים – הסדין. זיו החליף לו מצעים לפני מספר ימים. קודם היה לו סדין חלק ועכשיו עם הדפס. יכולות האבחון שלי אפשרו לי לראות מבעד להשתוללות את מה שאני חושבת כניסיון שלו להעיף מעליו את ההדפס, הוא שפשף עם הידיים את הסדין וכמו בעט את הדוגמה ברגליו. נשמע הזוי? אולי. אבל בכל זאת היכולת הוויזואלית שלו מאוד מפותחת ואולי זה יותר מדי בשבילו, מציף את מוחו ומפריע לו להירדם.

לשמחתי, את כל המחשבות הכי הזויות בעולם אני יכולה להעלות בפני בן זוגי, כי הוא מיד אמר שאם אני חושדת שזה כך, זה בטח כך. לא ביטל את דבריי, לא זלזל ולא אמר שטויות. אז החלטנו ששווה לבדוק וכבר למחרת זיו החליף לו מצעים לסדין התכלת החלק ולציפת הדרדסים. אולי זה ההדפס, אולי זה המרקם. שווה בדיקה.

ואני רק חשבתי לעצמי ברגע הזה, כמה ארז חכם ורגיש ונפלא, ואיך אני אהפוך את העולם כדי למצוא את הדרך לתקשר איתו ווואלה, אני כבר מצליחה.

איזו מתנה הם הילדים שלי עבורי, שמכריחים אותי להתחבר לכאב שלי ולא לברוח ממנו כמו רוב האנשים שאני מכירה. כי לי אין את המותרות הללו. הדרך היחידה שלי לתקשר איתם, לראות אותם ולהתחבר לכאב שלהם, היא אם אני אסכין להתחבר לזה שלי. וככה בהירואיות אדירה הם העירו אותי מהקומה של החיים שלי. הקומה שבחרתי בה כדי פיזית לשרוד. כי בגיל צעיר מאוד החלטתי שאני לא יכולה לספר לסביבה שלי כאשר משהו כואב לי, מציק לי, רע לי.

אם השפילו אותי ילדים בבית הספר, כנראה שעשיתי משהו שזימן את זה, ואם לא זה מה שחשבתי אז בטח יש מגוון פתרונות, לאיזה אדם אני צריכה להיות, ואיך אני לא צריכה להתייחס ואיך אני צריכה להתנהג כדי שזה לא יקרה. וזה המשיך גם כשבגרתי, כי אם רע לי בעבודה, אז אני פשוט צריכה לא להיות רגישה כל כך ולא להיות עקשנית כל כך על הדרך שלי ולדעת להתפשר ולא להיות עצבנית כל כך ובכלל אני מרגיזה אחרים, אז איך לא יהיה לי רע?

ואני בכלל לא רציתי לחשוב על פתרונות וגם לא ידעתי איך לעבוד עם הפתרונות שקיבלתי. איך אני יכולה לא להיעלב כשפגעו בי? איך אני יכולה לא לכעוס כשהשפילו אותי? בסך הכל רציתי הקשבה והכרה בזה שרע לי וקשה לי. אולי רציתי חיבוק, חיבוק עמוק כזה שבעוצמתו מדביק לבבות. אבל חששתי שזה לא יקרה, שהלב שלי יכול רק להידבק לעצמו, אז בחרתי בחירה ועם הסביבה שלי הפסקתי לנשום. חיה-מתה. בלתי ניתנת לתקשור, לא משתפת, לא מספרת על קשיים, רק על הישגים שחשבתי שיזכו אותי להיות ראויה, אהובה. ואז אולי אוכל להיפתח, להרשות ללב לפעום, להביא את עצמי.

זה לא קרה.

והלב לאט לאט נאטם. כשהכרתי את זיו, משהו בי נפתח, נזכרתי שיש לי לב, הרשיתי לעצמי קצת לחשוף, אך מיד להיסגר. לא יכולתי ללכת על זה עד הסוף, פחדתי להיפגע, פחדתי שהלבבות לא יידבקו. ועם כל ילד שהכנסתי לחיי, הלב הרשה לעצמו קצת יותר להתרחב. אבל עדיין בזהירות מחושבת.

עכשיו, ממש עכשיו, נוגה וארז מאפשרים לי בדרכם המיוחדת להדביק לבבות. כשנוגה בת החמש אחרי בכי היסטרי, נרגעת בחיבוק בזרועותיי ומשתפת שקשה לה, הלבבות שלנו נדבקים, לגמרי. וזו התחושה הכי עוצמתית שיש בעולם, יותר מללדת, שזו בפני עצמה זכות מופלאה.

ברגעים האלה, אני יודעת שהכל שווה את זה, המרדף אחרי הזמן, להספיק בחמש השעות שיש לי בבוקר לפני שהילדים חוזרים, לבשל, לנקות, לעשות מאמרים ולפגוש מתאמנים כדי להרוויח קצת כסף, לעשות קניות, לרוץ עם נוגה למרפאה בעיסוק, לקלינאית תקשורת, לדבר שוב עם הגן של ארז, לברר על המקום שהכי מתאים לנו לאבחון, לקרוא עוד חומרים שיוכלו לסייע לי בהתמודדות. וכן, להיזכר ב-12 וחצי ששכחתי לאכול. שווה.

נכון, כסף חשוב ואם היה לי יותר ממנו, זה בהחלט היה מקל עליי. הייתי מרשה לעצמי מנקה ומורידה את זה ממני ומבן זוגי שמנקה חלקים מהבית בכל בוקר שיש לו משמרת ערב בעבודה, כן כסף היה מאפשר לי להסיר את ייסורי המצפון שאני בוחרת לשלם על משלוח 30 שקלים ולהזמין באינטרנט, או בכל פעם שאני מאשרת רכישת תוספי מזון ב-1,500 שקלים לחודש.

אבל לא הייתי מוכנה להחליף את הכסף באפשרות להתחבר לילדים שלי, ואם כדי להרוויח את הסכומים שהיו מביאים אותנו לרווחה כלכלית, הייתי צריכה לאטום לחלוטין את הלב שלי, והייתי צריכה. הייתי ממש קרובה לשם, זה לא שווה לי את זה.

כי עם כל הקושי, התסכול והייאוש, יש רגעים מופלאים ומשמחים ומרגשים. ואני רואה איך אני מסירה עוד שכבה של זהירות ומרשה לעצמי בכל פעם עוד קצת להוציא את הפרח שבי ועם כל שכבה שמוסרת הניצנים המדהימים שאני מגדלת מרשים לעצמם להיות קצת יותר מי שהם, לתקשר איתי ברמה חדשה, להביא עוד מהזוהר שלהם לעולם החשוך שלנו.