שלום חנוך אמר שתמיד הכי חשוך לפני עלות השחר. כל כך נכון. אני מרגישה שאני בעיצומה של החשיכה הזו ומדי פעם מגיחים פרצי אור, שמעידים על השחר שעוד מעט יפציע. העניין הוא שרוב הזמן החשיכה כבדה ומפחידה. בשבילי לתת מקום לכאב זה דבר חדש שאני לא מורגלת אליו.
במשך כל חיי, כשהגיע כאב נפשי, הקטנתי אותו ועברתי הלאה, "זה שום דבר", "יש אנשים שעוברים דברים הרבה יותר גרועים", "זה בסך הכל צרות של עשירים או מפונקים". כמובן שהקטנת הכאב, שהולכת יד ביד עם ההדחקה שלו, קיבלה חיזוקים מהסביבה שלי. הרי הייתי צריכה להביא את זה מאיפה שהוא. אז בכל פעם שרבתי עם אחד מההורים שלי והרגשתי שריפה בלב, ושיתפתי מישהו בסביבה, קיבלתי מיד הרצאה שמקטינה את עוצמת הכאב וכמובן מתמקדת בחלק שלי ואיך אני אולי אשמה במריבה או מה הייתי יכולה לעשות אחרת כדי למנוע אותה.
ואתם יודעים משהו? בטח שהייתי יכולה לעשות משהו אחר כדי למנוע את המריבה. הייתי יכולה להיות מישהי אחרת. התכחשות מוחלטת לעצמי והסתרת עצמי על ידי מסיכה יכולים למנוע מריבות עם אחרים, בטוח. אני בכלל יכולה להתהלך בעולם ולהתאים את אופיי כמו זיקית למי שנמצא מולי, העיקר שכולם יהיו מרוצים חוץ ממני. הבעיה עם התנהגות כזאת, וניסיתי אותה אז אני יכולה להעיד, היא שזה לא מחזיק מים יותר מדי זמן. מי שלא מרוצה ממני הרי לא מרוצה מעצמו, כך שהפיצוץ נמצא מעבר לפינה. ואני גם אף פעם לא הצלחתי להחזיק פאסון בדמות יותר מדי זמן, מתי שהוא נירית פרצה החוצה, האמת היא שגם נמאס לי.
לא בא לי להקטין את עצמי, להתנהג אחרת, להגיד שהחרא שזרקו בפניי הוא בטעם של שוקולד. לא מגיע לי שיצעקו עליי, יקללו אותי ויתייחסו אליי כאל זבל אנושי, אפילו לא לפעמים, אפילו לא לרגע.
לקח לי הרבה זמן להגיע למקום הזה שמבין שזה שאני אתייחס אל הסבל רק כאל אי נעימות קלה, לא באמת ישקיט את הכאב, הכאב רק יתפח ויצטבר אצלי בפנים ומתי שהוא אני אקבל את הבומבה.
ולא בא לי.
לא בא לי להתאמץ להשכין שלום כדי שלאחרים יהיה יותר קל, לא בא לי לחשוב שאחרים הם יותר מבוגרים או יותר מוגבלים או יותר מסכנים אז אני צריכה להיות The bigger man, ממש לא.
יש תובנה שאני יותר ויותר מבינה עם השנים, עם היותי אימא ועם ההתפתחות שלי כאדם, והיא שאין פה ולעולם לא תהיה וגם לא צריכה להיות הדדיות ביני לבין ילדיי. הילדים שלי לא חברים שלי, הם האוצרות שלי, וכמו שאני לא חיה דרכם, אני ממש לא רוצה שהם יחיו בשבילי. המערכת היא חד סטרית לגמרי, אני נותנת, מזינה, תומכת, מראה דוגמה אישית והם צריכים לפרוש כנפיים ולעוף למחוזות שמתאימים להם. אני לא אחראית על האושר שלהם והם ודאי שלא אחראיים על האושר שלי.
אז למה כשמגיע להורים שלי, זה לא כל כך פשוט? למה שמתי את הכאב שלהם על הכתפיים שלי ולפני הכאב שלי כל כך הרבה פעמים?
אין לי תשובה. אולי בעצם יש לי. למה? כי ככה אני רגילה.
עכשיו כשאני יודעת יותר ויש לי גם את האומץ לשים את עצמי במקום הראשון, אני יכולה להתחיל לעשות את זה. אחד המחירים שמתלווים לבחירה שלי הוא שהכאב שהקטנתי כל כך הרבה שנים (בכל פעם ששיתפתי פעולה עם הציפייה שאקטין את התחושות, אקטין את עוצמת הפגיעה) מתחיל לצוף ולמלא אותי בחושך אפל.
למזלי, אחד הדברים שהרווחתי מעולם האימון הוא הידיעה שהחושך הוא רק שלב בדרך ארוכה. חשוך לי כי הכאב הגדול יוצא עכשיו בבת אחת בלי מסננים.
אבל אני מכירה את עצמי ויודעת שבמקרה שלי אפילו החושך הוא חלק ממנגנון ההצלחה, האור נמצא ממש בהמשך. נכון שכרגע אני מרגישה שאין לי מושג איפה אני דורכת, מה יהיה הצעד הבא ומה מבטיח לי שלא אעשה צעד אחד יותר מדי ואפול לתהום, אבל במקביל יש ידיעה פנימית ברורה שגם אם אני לא רואה את האור כרגע, אני הולכת בכיוון הנכון. והשחר ממש תכף יפציע.
במשך כל חיי, כשהגיע כאב נפשי, הקטנתי אותו ועברתי הלאה, "זה שום דבר", "יש אנשים שעוברים דברים הרבה יותר גרועים", "זה בסך הכל צרות של עשירים או מפונקים". כמובן שהקטנת הכאב, שהולכת יד ביד עם ההדחקה שלו, קיבלה חיזוקים מהסביבה שלי. הרי הייתי צריכה להביא את זה מאיפה שהוא. אז בכל פעם שרבתי עם אחד מההורים שלי והרגשתי שריפה בלב, ושיתפתי מישהו בסביבה, קיבלתי מיד הרצאה שמקטינה את עוצמת הכאב וכמובן מתמקדת בחלק שלי ואיך אני אולי אשמה במריבה או מה הייתי יכולה לעשות אחרת כדי למנוע אותה.
ואתם יודעים משהו? בטח שהייתי יכולה לעשות משהו אחר כדי למנוע את המריבה. הייתי יכולה להיות מישהי אחרת. התכחשות מוחלטת לעצמי והסתרת עצמי על ידי מסיכה יכולים למנוע מריבות עם אחרים, בטוח. אני בכלל יכולה להתהלך בעולם ולהתאים את אופיי כמו זיקית למי שנמצא מולי, העיקר שכולם יהיו מרוצים חוץ ממני. הבעיה עם התנהגות כזאת, וניסיתי אותה אז אני יכולה להעיד, היא שזה לא מחזיק מים יותר מדי זמן. מי שלא מרוצה ממני הרי לא מרוצה מעצמו, כך שהפיצוץ נמצא מעבר לפינה. ואני גם אף פעם לא הצלחתי להחזיק פאסון בדמות יותר מדי זמן, מתי שהוא נירית פרצה החוצה, האמת היא שגם נמאס לי.
לא בא לי להקטין את עצמי, להתנהג אחרת, להגיד שהחרא שזרקו בפניי הוא בטעם של שוקולד. לא מגיע לי שיצעקו עליי, יקללו אותי ויתייחסו אליי כאל זבל אנושי, אפילו לא לפעמים, אפילו לא לרגע.
לקח לי הרבה זמן להגיע למקום הזה שמבין שזה שאני אתייחס אל הסבל רק כאל אי נעימות קלה, לא באמת ישקיט את הכאב, הכאב רק יתפח ויצטבר אצלי בפנים ומתי שהוא אני אקבל את הבומבה.
ולא בא לי.
לא בא לי להתאמץ להשכין שלום כדי שלאחרים יהיה יותר קל, לא בא לי לחשוב שאחרים הם יותר מבוגרים או יותר מוגבלים או יותר מסכנים אז אני צריכה להיות The bigger man, ממש לא.
יש תובנה שאני יותר ויותר מבינה עם השנים, עם היותי אימא ועם ההתפתחות שלי כאדם, והיא שאין פה ולעולם לא תהיה וגם לא צריכה להיות הדדיות ביני לבין ילדיי. הילדים שלי לא חברים שלי, הם האוצרות שלי, וכמו שאני לא חיה דרכם, אני ממש לא רוצה שהם יחיו בשבילי. המערכת היא חד סטרית לגמרי, אני נותנת, מזינה, תומכת, מראה דוגמה אישית והם צריכים לפרוש כנפיים ולעוף למחוזות שמתאימים להם. אני לא אחראית על האושר שלהם והם ודאי שלא אחראיים על האושר שלי.
אז למה כשמגיע להורים שלי, זה לא כל כך פשוט? למה שמתי את הכאב שלהם על הכתפיים שלי ולפני הכאב שלי כל כך הרבה פעמים?
אין לי תשובה. אולי בעצם יש לי. למה? כי ככה אני רגילה.
עכשיו כשאני יודעת יותר ויש לי גם את האומץ לשים את עצמי במקום הראשון, אני יכולה להתחיל לעשות את זה. אחד המחירים שמתלווים לבחירה שלי הוא שהכאב שהקטנתי כל כך הרבה שנים (בכל פעם ששיתפתי פעולה עם הציפייה שאקטין את התחושות, אקטין את עוצמת הפגיעה) מתחיל לצוף ולמלא אותי בחושך אפל.
למזלי, אחד הדברים שהרווחתי מעולם האימון הוא הידיעה שהחושך הוא רק שלב בדרך ארוכה. חשוך לי כי הכאב הגדול יוצא עכשיו בבת אחת בלי מסננים.
אבל אני מכירה את עצמי ויודעת שבמקרה שלי אפילו החושך הוא חלק ממנגנון ההצלחה, האור נמצא ממש בהמשך. נכון שכרגע אני מרגישה שאין לי מושג איפה אני דורכת, מה יהיה הצעד הבא ומה מבטיח לי שלא אעשה צעד אחד יותר מדי ואפול לתהום, אבל במקביל יש ידיעה פנימית ברורה שגם אם אני לא רואה את האור כרגע, אני הולכת בכיוון הנכון. והשחר ממש תכף יפציע.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה