זהו. סופית נשבר לי מהפייסבוק. אתמול הבנתי כמה רע זה עושה לי. אני כנראה לא שייכת לזן שבנוי לפעילות אינטנסיבית יום יומית בפייסבוק מבלי לשלם מחיר נפשי כבד. האמת שההתלבטות כבר זמן מה מדגדגת לי בבטן, אבל אתמול הוגדשה הסאה והיום אני מקווה שאחרי הפוסט הזה אוכל לעבור לפעילות מבוקרת בלבד עם "הרשת החברתית".
מה ששבר אותי אתמול הייתה תגובה של מישהי שבכלל איני מכירה, שמצאה לנכון לתקן את העברית שלי. כתבתי בהערה בפייסבוק שתי גרביים ולא שני גרביים כפי שיש לומר. הגברת המכובדת (ללא ספק, היא הרי דוברת עברית תקנית עם אפס טעויות בשפה, כך העידה על עצמה), כמו קפצה מיד לתקן אותי. כנראה היא טעתה לחשוב שאם איני בקיאה מספיק ברזי הדקדוק, כנראה שאיני בקיאה גם ברזי הקריאה ולכן הדגישה כי לא ייתכן לעשות טעויות כאלה אם נולדתי בארץ וכי נכון לומר שני גרביים תו-א-מים. ההדגשה על ההברות, אני מניחה אמורה הייתה להקל עלי את הקריאה המסובכת של המילה תואמים ולעזור לי להגות נכון את המילה הנדירה.
אני מודה שהתחרפנתי. לא בגלל הטעות, אמנם קיבלתי 97 בבגרות בדקדוק, אבל איני מתיימרת להיות אבשלום קור בשום קנה מידה. כן אני מקפידה על עברית תקנית ואם אני לא בטוחה אפילו אתאמץ לבדוק את עצמי לפני שאפרסם טעות בעיתון. אבל לא זה מה שחרפן אותי. ברמת הדיוק של השפה וכתחרותית שאני, פניתי מיד לחברתי הטובה ל. שהיא התגשמות האקדמיה ללשון לכל עניין ודבר וביררתי מי צודק. מסתבר שהגברת המכובדת אכן צדקה. יש לומר שני גרביים, גרב אחד ולא גרב אחת. או.קי החכמתי, או שאולי לא?
בבירור מעמיק עם עצמי הרבה אחרי שנטשתי את הדיון המשמים שהתפתח ואני נטלתי בו חלק בפייסבוק, הבנתי שאני לא באמת יותר חכמה עכשיו כי אני בטוחה שיש לומר גרב אחד. וגם אם מעתה לא אטעה יותר לגבי גרביים, זה לא גרם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי, להיפך. הרגשתי חרא. חרא לא כי טעיתי, למרות שאף פעם לא חיבבתי את התחושה הזו. הרגשתי חרא כי אפשרתי למישהי שאני אפילו לא מכירה ולא מעניינת את קצה ישבני לפנות אליי בביקורתיות, זלזול והתנשאות.
אני שסבלתי כל כך הרבה מביקורת ושיפוטיות, אני שהייתי מוכנה לשלם את המחירים הכי כואבים שיש ולהתנתק כדי שלא יתייחסו אליי ככה, כי באמת לא מגיע לי. כמו שלא מגיע לאף אחד. אני בטיפשותי ומתוך יצר מציצנות ואגו משתפת פעולה עם המזבלה הציבורית הכי גדולה בעולם.
צדקה אותה בחורה שאמרה שמרגע שכתבתי את אשר כתבתי זה ברשות הציבור. אכן כך. את זה אני לא יכולה לשנות. אני גם לא מתכוונת להפסיק את התשוקה שלי לכתוב ולעצור את המומנטום שלי רק כי מדי פעם יהיו כאלה שיהיה להם ממש דחוף לחנך אותי.
אבל אני ממש, אבל ממש לא חייבת לקחת חלק בכל הדיונים שאינם מפרים אותי, גוזלים את זמני ולרוב גורמים לי להרגיש יותר רע עם עצמי.
יכול להיות שאני רגישה מדי, אולי אני קשובה מאוד לפגיעות שלי, אבל האמת היא שאת זה אין לי שום אינטרס לשנות. עמלתי קשה מדי וכאבתי הרבה מכדי ש"אתקשח" רק כדי להגיב בפייסבוק בחברה של כל מיני אנשים שאני בכלל לא מכירה ולא מעניינים אותי ולקוות שאז הביקורת וההתנשאות לא יזיזו לי.
אולי אני צריכה להתנתק מהפייסבוק לגמרי, אולי אני צריכה להמשיך את הבלוג שלי רק בגלל מה שאני מקבלת מהכתיבה. לאפשר למי שמתעניין ורוצה להיכנס באופן יזום ולקרוא ולא להשתמש בפייסבוק כמנוף לחשוף את עצמי לעוד ועוד אנשים. אולי? האמת היא שאין לי אומץ לשחרר לגמרי את הדרך שבה אני מנסה להגיע לתודעה הציבורית. אני מאוד שמחה שקוראים את מה שאני כותבת ועדיין לא מרגישה מספיק בטוחה לאפשר למי שמתעניין בכתיבה שלי להגיע אליה לבד.
אבל אחרי מה שהבנתי עכשיו על כמה רע ולא נעים עושה לי ההימצאות בפייסבוק, אתחיל עם להפסיק לקרוא את מה שלא מעניין, להפסיק להגיב על כל דבר ואני מאמינה שכאשר ארגיש יותר טוב עם עצמי, אז גם יגיע האומץ להשליך לחלוטין את הפייסבוק מחיי. that will be the day.
מה ששבר אותי אתמול הייתה תגובה של מישהי שבכלל איני מכירה, שמצאה לנכון לתקן את העברית שלי. כתבתי בהערה בפייסבוק שתי גרביים ולא שני גרביים כפי שיש לומר. הגברת המכובדת (ללא ספק, היא הרי דוברת עברית תקנית עם אפס טעויות בשפה, כך העידה על עצמה), כמו קפצה מיד לתקן אותי. כנראה היא טעתה לחשוב שאם איני בקיאה מספיק ברזי הדקדוק, כנראה שאיני בקיאה גם ברזי הקריאה ולכן הדגישה כי לא ייתכן לעשות טעויות כאלה אם נולדתי בארץ וכי נכון לומר שני גרביים תו-א-מים. ההדגשה על ההברות, אני מניחה אמורה הייתה להקל עלי את הקריאה המסובכת של המילה תואמים ולעזור לי להגות נכון את המילה הנדירה.
אני מודה שהתחרפנתי. לא בגלל הטעות, אמנם קיבלתי 97 בבגרות בדקדוק, אבל איני מתיימרת להיות אבשלום קור בשום קנה מידה. כן אני מקפידה על עברית תקנית ואם אני לא בטוחה אפילו אתאמץ לבדוק את עצמי לפני שאפרסם טעות בעיתון. אבל לא זה מה שחרפן אותי. ברמת הדיוק של השפה וכתחרותית שאני, פניתי מיד לחברתי הטובה ל. שהיא התגשמות האקדמיה ללשון לכל עניין ודבר וביררתי מי צודק. מסתבר שהגברת המכובדת אכן צדקה. יש לומר שני גרביים, גרב אחד ולא גרב אחת. או.קי החכמתי, או שאולי לא?
בבירור מעמיק עם עצמי הרבה אחרי שנטשתי את הדיון המשמים שהתפתח ואני נטלתי בו חלק בפייסבוק, הבנתי שאני לא באמת יותר חכמה עכשיו כי אני בטוחה שיש לומר גרב אחד. וגם אם מעתה לא אטעה יותר לגבי גרביים, זה לא גרם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי, להיפך. הרגשתי חרא. חרא לא כי טעיתי, למרות שאף פעם לא חיבבתי את התחושה הזו. הרגשתי חרא כי אפשרתי למישהי שאני אפילו לא מכירה ולא מעניינת את קצה ישבני לפנות אליי בביקורתיות, זלזול והתנשאות.
אני שסבלתי כל כך הרבה מביקורת ושיפוטיות, אני שהייתי מוכנה לשלם את המחירים הכי כואבים שיש ולהתנתק כדי שלא יתייחסו אליי ככה, כי באמת לא מגיע לי. כמו שלא מגיע לאף אחד. אני בטיפשותי ומתוך יצר מציצנות ואגו משתפת פעולה עם המזבלה הציבורית הכי גדולה בעולם.
צדקה אותה בחורה שאמרה שמרגע שכתבתי את אשר כתבתי זה ברשות הציבור. אכן כך. את זה אני לא יכולה לשנות. אני גם לא מתכוונת להפסיק את התשוקה שלי לכתוב ולעצור את המומנטום שלי רק כי מדי פעם יהיו כאלה שיהיה להם ממש דחוף לחנך אותי.
אבל אני ממש, אבל ממש לא חייבת לקחת חלק בכל הדיונים שאינם מפרים אותי, גוזלים את זמני ולרוב גורמים לי להרגיש יותר רע עם עצמי.
יכול להיות שאני רגישה מדי, אולי אני קשובה מאוד לפגיעות שלי, אבל האמת היא שאת זה אין לי שום אינטרס לשנות. עמלתי קשה מדי וכאבתי הרבה מכדי ש"אתקשח" רק כדי להגיב בפייסבוק בחברה של כל מיני אנשים שאני בכלל לא מכירה ולא מעניינים אותי ולקוות שאז הביקורת וההתנשאות לא יזיזו לי.
אולי אני צריכה להתנתק מהפייסבוק לגמרי, אולי אני צריכה להמשיך את הבלוג שלי רק בגלל מה שאני מקבלת מהכתיבה. לאפשר למי שמתעניין ורוצה להיכנס באופן יזום ולקרוא ולא להשתמש בפייסבוק כמנוף לחשוף את עצמי לעוד ועוד אנשים. אולי? האמת היא שאין לי אומץ לשחרר לגמרי את הדרך שבה אני מנסה להגיע לתודעה הציבורית. אני מאוד שמחה שקוראים את מה שאני כותבת ועדיין לא מרגישה מספיק בטוחה לאפשר למי שמתעניין בכתיבה שלי להגיע אליה לבד.
אבל אחרי מה שהבנתי עכשיו על כמה רע ולא נעים עושה לי ההימצאות בפייסבוק, אתחיל עם להפסיק לקרוא את מה שלא מעניין, להפסיק להגיב על כל דבר ואני מאמינה שכאשר ארגיש יותר טוב עם עצמי, אז גם יגיע האומץ להשליך לחלוטין את הפייסבוק מחיי. that will be the day.
נירית,
השבמחקאת פשוט יותר מדי "בן-אדם" וזה היחודיות שלך. שימרי על זה ו"שהכלבים ינבחו... השיירה שלך תמשיך" כפי שאת מרגישה ומבינה.
תמשיכי ותיהני מכל מה שאת יכולה. עם הזמן לומדים להתאזן מול גלי המציאות שלעיתים נעימים ולעיתים נעימים פחות.
כדאי שתחשבי רק חיובי כי זה המפתח לאושר... אמרנו כבר?
וכל תגובה שתגיע - ברכה. גם טובה גם פחות.
העיקר הוא שתמשיכי להתבטא ולהוציא את מה שפורץ ממך - כי את זה אין לאף אחד "או אחת" ועל זה שליטתך מלאה.
לא תמיד יש לי זמן לקרוא כל מה שאת כותבת, אבל זה ממש כיף לצלול אל הטקסט ולעוף איתו.
לסיכום: שלא תעיזי להפסיק.