רבתי עם בעלי. לא כזה חריג, אני מודה. אלא שכאשר שנינו עוברים תקופות קשות ההתנגשות היא בלתי נמנעת והפיצוץ מחריד אוזניים. הבעיה העיקרית שלי, כשאני רבה עם בעלי, שמיד אחרי המריבה ולפני הפיוס יש שלב של שקט, שכל אחד מתכנס בעצמו ובמקרה שלי לפני שאני מתחילה לבדוק מה החלק שלי במריבה, מה האחריות שלי על הפתרון, אני עסוקה בעיקר בלכעוס עליו, לשנוא אותו ולחשוש שאולי בכלל עשיתי טעות שבחרתי בו כבן זוגי.
זה נכון שזו סיטואציה שמתרחשת מדי פעם כבר למעלה משתים עשרה שנים, זה גם נכון שבימים כתיקונם הוא החבר הכי טוב שלי, האהוב שלי, המאהב שלי, התומך הנלהב שבאמת והתמים מקבל אותי כפי שאני, אבל אחרי מריבה אני לא רואה את זה. אני רואה רק את חורבן הבית השני.
הפחד שלי במקומות האלה שאולי באיזה אופן אינפנטילי אני עושה טעויות, שנשבעתי שאמנע מהם.
על פני השטח, ברור שאני מנהלת מערכת יחסים שונה לגמרי מזו שבפחדים שלי. אני המפרנסת, מה שמאפשר לי עצמאות וחופש רבים. הוא המטפל העיקרי בילדים שלנו, כך שאני לא יכולה לשחק על התפקיד של האישה הקטנה. בעלי גם אף פעם לא מחליט בשבילי, אומר לי מה לעשות, מה ללבוש או כל רמז כלשהו לניסיון לשלוט בחיים של מישהו אחר. אין לו את זה בסיסטם. ואני כבר לא במקום שאקבל את זה ממנו או מאיש אחר בעולם. מעבר לכך הוא מאמין באמונה שלמה שאני צריכה ללכת ולהשיג את החלומות שלי, למרות הסיכונים והוא מגבה אותי במאה אחוז.
אבל כשאנחנו רבים, אני רואה שד שחור. אתמול רבנו בגלל שהוא ביקש ממנו לחלוק איתו את הסעות הילדים לחוגים. הוא אמר שארבע פעמים בשבוע כרגע זה יותר מדי בשבילו. אני, למרות ידע מוקדם שהוא בעיצומה של תקופה נפשית קשה, התמודדות עם כאב נפשי ששנים הוא לא נתן לו מקום בחייו (כי בתור מי שלוקח את כל העולם על כתפיו, לא חשב שהוא יכול לעצור ולפרוק), למרות שאני יודעת שאם הוא כבר הגיע לרגע שהוא מבקש ממני כנראה שממש קשה לו, התעלמתי ממנו לחלוטין. כשהוא פנה אליי וביקש עזרה, אצלי עלה מסך שחור ולאחריו טבלת התחשבנות. לו עמוס מדי, ומה איתי? לי לא עמוס? אני לא מתמודדת עם קשיים נפשיים?
ישר עולה בי פחד מכווץ שהוא מנסה לדפוק אותי ושהיום זה חוגים, מחר זה יהיה הסעות לבית ספר והוא לא ישקוט עד שאתמוטט. ולמרות שהוא היה פייר מספיק כדי להציע שאם גם לי עמוס מדי, אפשר להוריד חלק מהחוגים של הילדים. פה אני לגמרי הזדעקתי, לפגוע ברווחת הילדים? לא בא בחשבון.
התעלמתי לגמרי מכך שגם אם שירה ושחר יתבאסו על צמצום החוגים, אולי עדיף להם שלווה ביתית ופחות חוגים על פני כאוס במקום המבטחים וחוגים בלי סוף.
הייתי כל כך מפוחדת שאני אדפק מהעניין שלא ניסיתי לחשוב על אופציה שלישית לשביעות רצון כולם, כמו בדיקה אם אפשר לחלוק הסעות לחוגים עם הורי ילדים אחרים שבאותם חוגים.
לא יכולתי לחשוב יצירתי כי מיד קפצה מול עיניי דמות של אישה, שמנהלת את כל הבית, מאפשרת לבעלה לחיות כמו אורח, מוותרת לחלוטין על הרווחה שלה וזורקת את כל החרא שלה על הילדים. ואני לא רוצה להיות שם. לא רוצה לזרוק חרא על הילדים שלי (למרות שאין מנוס, זה גם קורה), לא רוצה לוותר על הרווחה שלי. לא רוצה הרעת תנאים. היה לי נוח כשהוא הסיע את הילדים לחוגים, למה לשנות. לי זה עובד יופי.
לשמחתי הזמן שעובר אצלי עד שאני מתאפסת ומוכנה לראות גם את הצד השני, להיזכר שזה האהוב שלי ולא האויב שלי מתקצר מפעם לפעם. נשימה עמוקה וזמן לעיבוד הדברים עם עצמי מאפשרים לי אחר כך לקבל ממנו חיבוק אוהב ולעבד את הדברים ביחד למציאת פתרון מתאים. הסוף מסתדר, זה הדרך לשם שקשה.
זה נכון שזו סיטואציה שמתרחשת מדי פעם כבר למעלה משתים עשרה שנים, זה גם נכון שבימים כתיקונם הוא החבר הכי טוב שלי, האהוב שלי, המאהב שלי, התומך הנלהב שבאמת והתמים מקבל אותי כפי שאני, אבל אחרי מריבה אני לא רואה את זה. אני רואה רק את חורבן הבית השני.
הפחד שלי במקומות האלה שאולי באיזה אופן אינפנטילי אני עושה טעויות, שנשבעתי שאמנע מהם.
על פני השטח, ברור שאני מנהלת מערכת יחסים שונה לגמרי מזו שבפחדים שלי. אני המפרנסת, מה שמאפשר לי עצמאות וחופש רבים. הוא המטפל העיקרי בילדים שלנו, כך שאני לא יכולה לשחק על התפקיד של האישה הקטנה. בעלי גם אף פעם לא מחליט בשבילי, אומר לי מה לעשות, מה ללבוש או כל רמז כלשהו לניסיון לשלוט בחיים של מישהו אחר. אין לו את זה בסיסטם. ואני כבר לא במקום שאקבל את זה ממנו או מאיש אחר בעולם. מעבר לכך הוא מאמין באמונה שלמה שאני צריכה ללכת ולהשיג את החלומות שלי, למרות הסיכונים והוא מגבה אותי במאה אחוז.
אבל כשאנחנו רבים, אני רואה שד שחור. אתמול רבנו בגלל שהוא ביקש ממנו לחלוק איתו את הסעות הילדים לחוגים. הוא אמר שארבע פעמים בשבוע כרגע זה יותר מדי בשבילו. אני, למרות ידע מוקדם שהוא בעיצומה של תקופה נפשית קשה, התמודדות עם כאב נפשי ששנים הוא לא נתן לו מקום בחייו (כי בתור מי שלוקח את כל העולם על כתפיו, לא חשב שהוא יכול לעצור ולפרוק), למרות שאני יודעת שאם הוא כבר הגיע לרגע שהוא מבקש ממני כנראה שממש קשה לו, התעלמתי ממנו לחלוטין. כשהוא פנה אליי וביקש עזרה, אצלי עלה מסך שחור ולאחריו טבלת התחשבנות. לו עמוס מדי, ומה איתי? לי לא עמוס? אני לא מתמודדת עם קשיים נפשיים?
ישר עולה בי פחד מכווץ שהוא מנסה לדפוק אותי ושהיום זה חוגים, מחר זה יהיה הסעות לבית ספר והוא לא ישקוט עד שאתמוטט. ולמרות שהוא היה פייר מספיק כדי להציע שאם גם לי עמוס מדי, אפשר להוריד חלק מהחוגים של הילדים. פה אני לגמרי הזדעקתי, לפגוע ברווחת הילדים? לא בא בחשבון.
התעלמתי לגמרי מכך שגם אם שירה ושחר יתבאסו על צמצום החוגים, אולי עדיף להם שלווה ביתית ופחות חוגים על פני כאוס במקום המבטחים וחוגים בלי סוף.
הייתי כל כך מפוחדת שאני אדפק מהעניין שלא ניסיתי לחשוב על אופציה שלישית לשביעות רצון כולם, כמו בדיקה אם אפשר לחלוק הסעות לחוגים עם הורי ילדים אחרים שבאותם חוגים.
לא יכולתי לחשוב יצירתי כי מיד קפצה מול עיניי דמות של אישה, שמנהלת את כל הבית, מאפשרת לבעלה לחיות כמו אורח, מוותרת לחלוטין על הרווחה שלה וזורקת את כל החרא שלה על הילדים. ואני לא רוצה להיות שם. לא רוצה לזרוק חרא על הילדים שלי (למרות שאין מנוס, זה גם קורה), לא רוצה לוותר על הרווחה שלי. לא רוצה הרעת תנאים. היה לי נוח כשהוא הסיע את הילדים לחוגים, למה לשנות. לי זה עובד יופי.
לשמחתי הזמן שעובר אצלי עד שאני מתאפסת ומוכנה לראות גם את הצד השני, להיזכר שזה האהוב שלי ולא האויב שלי מתקצר מפעם לפעם. נשימה עמוקה וזמן לעיבוד הדברים עם עצמי מאפשרים לי אחר כך לקבל ממנו חיבוק אוהב ולעבד את הדברים ביחד למציאת פתרון מתאים. הסוף מסתדר, זה הדרך לשם שקשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה