לפעמים אני צריכה לפעול מתוך ייאוש כדי לצאת ממצוקה רגשית. האירוע של הראיון שלא עמד בסטנדרטים שלי, עליו פירטתי בפוסט הקודם, הכניס אותי למצוקה קשה.
ברגעים כאלה, במקום לאפשר לרגשות הקשים להיות, להכיל אותם ולעבור הלאה, אני מנסה להעיף אותם ממני, לברוח מעצמי על ידי ניסיון לקבל תשובות מאחרים. לא רואה אור בקצה המנהרה ורוצה הצלה ועכשיו.
התחושה העיקרית היא כישלון מוחלט, ובמקרה שלי מיד מתלווה אל הכישלון בושה. וזה עוד יותר קשה, כאילו לא מספיק שרע לי ביני לבין עצמי, אני מרגישה צורך להתנצל בפני העולם שאני לא עונה על הציפיות שלו ממני.
שני הרגשות האלה, הבושה והכישלון, מעיבים על כל דבר שאני עושה ביום יום ומן הסתם ממסכים את החשיבה התקינה שלי. אני מתחילה לירות לכל הכיוונים מלחץ כאילו עכשיו קרסה האדמה תחתיי.
אז בצר לי, התקשרתי למתקשרת. רציתי לקבל קצה חוט להיאחז בו, ישועה ללא שהיות. מה אני אגיד לכם? מפח נפש, זה מה שקיבלתי. זה לא הדברים שהיא אמרה (למרות שגם זה) כמו מה שהיא לא אמרה ובעיקר ההבנה הברורה שלי, כבר במהלך השיחה, שאני מזמן עקפתי אותה בסיבוב בתובנות שלי ובתפיסה שלי את החיים.
ולא שהיא לא מוצלחת בתחומה, היא בהחלט זיהתה דברים משמעותיים לגבי, ולגבי הלך הרוח שלי, אבל היא ניזונה מתוך אותה מקובעות מחשבתית, שאותה אני מנסה כל הזמן לפרוץ. את הדרך השגרתית לעשות דברים, אני מכירה. את הדרך האופטימית מלאת האמונה בעצמי, אני לומדת.
והיא, כך הצלחתי לזהות, שבויה בפרדיגמות של חייה.
התסכול שלי בעקבות השיחה התחבר להבנה הברורה והמעצבנת שאין מישהו שיספק לי פתרון בית ספר או יפתור לי את כל הבעיות בעולם. זו היתה הנפש הילדותית שבי (היא הרי אמרה שאני נשמה עתיקה עם נפש ילדותית) שכל כך רצתה שמישהו אחר יגיד לי מה לעשות.
האבסורד הוא שכל חיי מזה בדיוק אני בורחת. לי לא אומרים מה לעשות, ושרק מישהו ינסה...
שום סידרתי לעצמי התנסות שהתוצאה שלה, ברמה מסוימת, היתה ידועה לי מראש. אף אחד לא יודע יותר ממני לגבי החיים שלי, אף אחד לא יעשה או יכול לעשות במקומי את הדרך ואני לא יכולה לנסות למצוא קיצורי דרך או שבילים עוקפים.
ואם בחרתי ללכת על ההגשמה שלי עד הסוף, אני צריכה להיות מוכנה לשלם את המחיר של ההתמודדות עם הרגשות שממלאים אותי במהלך הדרך. רגשות הבושה, הכישלון והפחד שמסמאים את עיניי.
וכיוון שעל פי ניסיון העבר, מנגנון ההצלחה שלי מתניע בדקה ה-99 ולא שנייה קודם, אני צריכה לאפשר לעצמי את ההזדמנות להגיע ממש עד לדקה הזאת ולא להישבר בדקה ה-98, גם אם היא נראית כבר ממש ממש כמו הדקה ה-99. ודווקא בגלל שיש לי את הכלי הזה ואני יודעת מה אני מסוגלת לעשות ברגע האמת, אני צריכה כבר להבין שאפילו עשירית שנייה לפני רגע האמת עוד לא יהיה לי מושג מה עליי לעשות, אבל זה הרי בדיוק העניין איתי. להתקדם למרות הפחד, לאפשר לכל העוצמות שלי לפרוץ בדיוק כשצריך ואז למצוא את הפתרון הכי מוצלח. ובינתיים? בינתיים לעשות לעצמי טוב ולהמשיך לכתוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה