הייתי היום בראיון למשרת מנהלת הדרכה בצור לבון. לתחושתי, הלך יופי עד שהגענו לציפיות השכר ואז הבנתי שאני חיה בלה לה לנד, או אולי אני חיה במדינת ישראל שאינה מדינת ביבי לתושבי קיסריה. אני ציינתי את ציפיות השכר שלי והובהר לי שאני ממש לא באיזור, פחות מחצי, כך הגדיר את זה המראיין.
נפרדנו בתחושת ביאוס כללית, כך נראה לי. הם כפי כנראה, כי הבינו שגם אם רצו אותי לעבודה זה לא עומד לקרות ואני כי הבנתי שאני גרה בגליל המערבי ולא בתל אביב ושאין לי שום אופציית מילוט שכירה בתחום ההדרכה שתסדר אותי כלכלית. הבנתי שכל הניסיון של 16 שנים שאני מביאה לא שווה כלום בתפקידים כאלה, אנחנו פשוט מדברים בשפות שונות, מבחינה כלכלית. ולא שהציפיות שלי לא מציאותיות (למרות שמסתבר שהן כן). אני פשוט נקבתי את הסכום שאני צריכה בשביל לחיות בכבוד, לא מעל הפופיק, לא מתוך בזבזנות, גם לא סכום שאינו הולם משרה מכובדת כזו במשרה מלאה. אבל למה לשלם ככה, אם אפשר לשלם חצי?
מה זה התבאסתי, התאבנתי. חזרתי הביתה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, מפחיד.
זה גם לא שאני יכולה באופן תהומי לקצץ בהוצאות, ברור שכן, אבל לא באופן מהותי. ואני רוצה לעבוד, וגם עובדת אבל אין מספיק עבודה.
הדבר הנורא מכל הוא שרציתי מיד לרוץ למחשב ולכתוב בבלוג שלי, להוציא בכתיבה את כל החששות. להתרוקן מכל הפחדים ולפנות את המוח לחשיבה יצירתית על הצעד הבא. העניין הוא שעכשיו גם זה הפחיד אותי, כי מהמקום הטהור והנקי שאני יכולה לפרוק בו הכל, זה נהיה המקום המלוכלך, שדרכו אחרים מנסים לדלות מידע על חיי ולצבור נקודות שליליות עליי.
במקום להיות משוחררת ממחשבות על אחרים ולשפוך את אשר על ליבי, התחלתי לחשוב מה אחרים יחשבו עליי, כשיקראו את זה. וכמה קשה לי לחשוף קשיים שלי ותחושות של כישלון כאשר הקורא הביקורתי עלול לחגוג כל הזדמנות כזו כדי להוכיח אותי, שאכן בלעדי התמיכה שלו אני הכלום שתמיד חשבתי שאני.
איך אני יכולה לחשוף בפניכם את החשש שלא אצליח להתפרנס בכבוד בזמן שבו ייגמרו חסכונותיי והפחד הגדול שאגיע לרחוב, כשבראש שלי רק מתרוצצת המחשבה על הקורא הביקורתי הזה, מרחם עליי ומרגיש עליונות בזכות הניצחון שלו.
במקום להשקיע משאבים במחשבה על פתרון יצירתי למצב בעייתי, אני עסוקה בפרצוף השמחה לאיד שלו.
כן, אני בבאסה רצינית מהתרחשויות היום, וכן אני גם מאוד מפחדת ממה יהיה בעתיד, אבל אני לא מסכנה ולא צריכה עזרה. היה לי כיוון, התברר שהוא לא הכיוון המתאים בשבילי ובטח יבוא משהו אחר, או שאני אצור משהו אחר. הכל עוד פתוח.
ובעודי מקלידה עכשיו, אני קולטת שאני לא יודעת מה יותר קשה לי המחשבה על ההורים שלי ששוב אכזבתי אותם או האכזבה מאפשרות שלא צלחה.
ואולי זה לא באמת משנה, כי שני הדברים נמצאים בראש שלי ועם שניהם עליי להתמודד. מה שבטוח זה שאני שמחה שלמרות הקושי, התגברתי על ההתלבטות וחזרתי לבלוג שלי, זה כבר עושה לי טוב יותר.
ומה הקורא הביקורתי יחשוב עליי? זו הרי אקסיומה בכל מקרה. הוא תמיד יסובב את הדברים כך שיתאימו לתוכנית שיש לו בראש, ואם כך אני באמת יכולה לכתוב מה שבא לי.
ולסיום אקנח בשיר שתמיד מעלה בי חיוך ומעודד אותי - Que Sera Sera של דוריס דיי. כי בינינו, The future's not ours to see.
נפרדנו בתחושת ביאוס כללית, כך נראה לי. הם כפי כנראה, כי הבינו שגם אם רצו אותי לעבודה זה לא עומד לקרות ואני כי הבנתי שאני גרה בגליל המערבי ולא בתל אביב ושאין לי שום אופציית מילוט שכירה בתחום ההדרכה שתסדר אותי כלכלית. הבנתי שכל הניסיון של 16 שנים שאני מביאה לא שווה כלום בתפקידים כאלה, אנחנו פשוט מדברים בשפות שונות, מבחינה כלכלית. ולא שהציפיות שלי לא מציאותיות (למרות שמסתבר שהן כן). אני פשוט נקבתי את הסכום שאני צריכה בשביל לחיות בכבוד, לא מעל הפופיק, לא מתוך בזבזנות, גם לא סכום שאינו הולם משרה מכובדת כזו במשרה מלאה. אבל למה לשלם ככה, אם אפשר לשלם חצי?
מה זה התבאסתי, התאבנתי. חזרתי הביתה ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, מפחיד.
זה גם לא שאני יכולה באופן תהומי לקצץ בהוצאות, ברור שכן, אבל לא באופן מהותי. ואני רוצה לעבוד, וגם עובדת אבל אין מספיק עבודה.
הדבר הנורא מכל הוא שרציתי מיד לרוץ למחשב ולכתוב בבלוג שלי, להוציא בכתיבה את כל החששות. להתרוקן מכל הפחדים ולפנות את המוח לחשיבה יצירתית על הצעד הבא. העניין הוא שעכשיו גם זה הפחיד אותי, כי מהמקום הטהור והנקי שאני יכולה לפרוק בו הכל, זה נהיה המקום המלוכלך, שדרכו אחרים מנסים לדלות מידע על חיי ולצבור נקודות שליליות עליי.
במקום להיות משוחררת ממחשבות על אחרים ולשפוך את אשר על ליבי, התחלתי לחשוב מה אחרים יחשבו עליי, כשיקראו את זה. וכמה קשה לי לחשוף קשיים שלי ותחושות של כישלון כאשר הקורא הביקורתי עלול לחגוג כל הזדמנות כזו כדי להוכיח אותי, שאכן בלעדי התמיכה שלו אני הכלום שתמיד חשבתי שאני.
איך אני יכולה לחשוף בפניכם את החשש שלא אצליח להתפרנס בכבוד בזמן שבו ייגמרו חסכונותיי והפחד הגדול שאגיע לרחוב, כשבראש שלי רק מתרוצצת המחשבה על הקורא הביקורתי הזה, מרחם עליי ומרגיש עליונות בזכות הניצחון שלו.
במקום להשקיע משאבים במחשבה על פתרון יצירתי למצב בעייתי, אני עסוקה בפרצוף השמחה לאיד שלו.
כן, אני בבאסה רצינית מהתרחשויות היום, וכן אני גם מאוד מפחדת ממה יהיה בעתיד, אבל אני לא מסכנה ולא צריכה עזרה. היה לי כיוון, התברר שהוא לא הכיוון המתאים בשבילי ובטח יבוא משהו אחר, או שאני אצור משהו אחר. הכל עוד פתוח.
ובעודי מקלידה עכשיו, אני קולטת שאני לא יודעת מה יותר קשה לי המחשבה על ההורים שלי ששוב אכזבתי אותם או האכזבה מאפשרות שלא צלחה.
ואולי זה לא באמת משנה, כי שני הדברים נמצאים בראש שלי ועם שניהם עליי להתמודד. מה שבטוח זה שאני שמחה שלמרות הקושי, התגברתי על ההתלבטות וחזרתי לבלוג שלי, זה כבר עושה לי טוב יותר.
ומה הקורא הביקורתי יחשוב עליי? זו הרי אקסיומה בכל מקרה. הוא תמיד יסובב את הדברים כך שיתאימו לתוכנית שיש לו בראש, ואם כך אני באמת יכולה לכתוב מה שבא לי.
ולסיום אקנח בשיר שתמיד מעלה בי חיוך ומעודד אותי - Que Sera Sera של דוריס דיי. כי בינינו, The future's not ours to see.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה